בית המשפט דחה בפעם השנייה חוות דעת של מומחה פסיכיאטרי שקבעה כי התובע לא היה מתחזה וכי נגרמה לו נכות נפשית בשיעור של 50%. השופטת קבעה כי מסקנתו של המומחה לא הייתה אמינה לאור העובדה שהיא לא עוגנה בנתונים ובבדיקות מספקות ובשל היעדר הוכחות לאמינותו של התובע.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה אודות פיצוי בגין תאונת דרכים שבה נפגע התובע. התאונה התרחשה בשנת 1992 ולאחריה, מונו מספר מומחים על מנת לבדוק את מצבו הגופני והנפשי של התובע, לשם קביעת נכותו. המומחה הפסיכיאטרי טען כי לתובע נגרמה נכות נפשית בשיעור של 50%. למרות מסקנה זו, בית המשפט המחוזי שדן בתיק קבע כי התובע לא סבל מנכות פסיכיאטרית ולכן נטען כי הוא היה מתחזה. לאור זאת, התובע לא היה זכאי לפיצוי בגין נכות זו אלא בגין ראשי נזק אחרים. לאחר שחושבו הסכומים ששולמו לתובע טרם התביעה על ידי הנתבעת המבטחת, תביעתו נבלעה ונדחתה. התובע הגיש ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון. ערכאה זו קיבלה את הערעור וקבעה כי היה על בית המשפט המחוזי למנות מומחה פסיכיאטרי נוסף שיבדוק את מצבו של התובע. משכך, התנהל ההליך דנן.
מהו תפקידו של המומחה הנוסף?
הצדדים היו חלוקים בדעתם אודות תפקידו של המומחה הנוסף ומידת החומר שהיה עליהם להעמיד לרשותו. בהחלטת השופטת, שניתנה בעניין, נקבע כי על המומחה לתת דעתו בשאלת התחזותו של הנאשם במעמד מועד פסק הדין הראשון. קרי, בשנת 2003. בנוסף, נקבע כי המומחה יכול היה לשלוח את התובע לבדיקות עזר שונות על מנת להכריע בעניין ולרשותו עמדו ההקלטות שתיעדו את עדות התובע במשפט הראשון לרבות כל המסמכים הנוספים שהוצגו במשפט זה. עם זאת, הוחלט שלא להציג בפני המומחה דו"ח של המרכז לבריאות הנפש בנוגע למצב התובע וכן תצהירים של אשתו ועמיתיו לעבודה, או כל מסמך אחר שלא עמד לרשותו של המומחה הראשון.
חוות דעתו של המומחה
לאחר סקירת מכלול הנתונים, המומחה הרפואי הגיע למסקנה כי התובע לא התחזה ונגרמה לו חבלה מוחית בעקבות התאונה. חבלה זו הביאה לשינוי באישיותו ובהתנהגותו ולוותה בדיכאון. עם זאת, נקבע כי התובע העצים את תלונותיו, אך זאת בעקבות הנכות הנפשית ממנה סבל. יש לציין כי המומחה בדק את התובע שלוש פעמים במשך מספר חודשים. לצורך קביעתו הוא בחן את כל החומרים שעמדו לרשותו, ואף שלח את התובע לשתי בדיקות עזר. המומחה טען כי הוא התרשם מהתנהגותו העקבית של התובע והיעדר ניסיון בולט להתנהגות מגמתית או הגזמה בתיאור הבעיות. אם ניכרה הגזמה, הרי שזו נבעה כאמור מהפגיעה הנפשית ממנה סבל התובע.
דיון והכרעה
למרות מסקנת המומחה מטעם בית המשפט, השופטת קבעה כי דעתה לא שונתה והיא סברה שהתובע היה מתחזה ולא נגרמה לו נכות נפשית. לשיטתה, הערכתו של המומחה הייתה באשר למצבו של התובע במועד ההליך דנן, ולא במועד ההליך הראשון אך ממסקנותיו היה ניתן להסיק לגבי העבר. כלומר, לדעת המומחה, לא היה זה סביר שהתובע התחזה במועד התביעה הראשונה ולא במועד ההליך הנוכחי.
השופטת דחתה מסקנה זו וקבעה כי האפשרות לפיה התובע התאים את התנהגותו כך שתשקף נכות במועד בדיקתו על ידי המומחה השני הייתה הגיונית. קרי, התובע התנהג באופן שהעלים או הקטין את ההתחזות שנטענה במועד ההליך המשפטי הראשון. בנוסף, השופטת קבעה כי דעת המומחה לא עמדה במבחן הביקורתי שכן הנתונים עליהם החלטתו התבססה לא עגנו את המסקנה בדבר אי התחזות התובע.
השופטת הוסיפה שלא היה מקום לקבל את הנחת המומחה אודות אמינותו של התובע. שכן, הוא הסתיר ממנו פרטים מהותיים בשלב האבחון ולא ניתן הסבר משכנע לפעולה זו. זאת ועוד, השופטת דחתה את טענת המומחה לפיה המטפלים והרופאים שבדקו את התובע לא התרשמו כי הוא התחזה. לאור האמור לעיל, השופטת דחתה את מסקנתו של המומחה מטעם בית המשפט לפיה התובע לא התחזה אלא סבל מנכות נפשית בשיעור של 50% ולכן, אמצה מחדש את קביעות פסק הדין הראשון.
עודכן ב: 19/02/2012
