על מנת לקבל גמלת נכות מביטוח לאומי, על המבקש להופיע בפני ועדה רפואית ולהוכיח כי התקיים קשר סיבתי בין נכותו או הליקוי, לבין הפגיעה. במקרים בהם הבקשה נדחית, עומדת למבקש האפשרות להגיש ערר בעניין לוועדה הרפואית לעררים ולנסות להוכיח את טענותיו בשנית. על החלטת ועדה זו, ניתן לערער לבית הדין לעבודה. אולם, על הערעור המוגש לבית הדין לעבודה להתמקד בשאלות משפטיות ולא עובדתיות או רפואיות (שכן, שאלות אלו מוכרעות על ידי הועדות הרפואיות ובתי הדין נמנעים מלהתערב בהן). כך היה בפסק דין דנא, אשר נדון בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגש לבית הדין לעבודה ערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים בה הוכרה למערער נכות צמיתה בשיעור של 10%. לטענת המערער, הנכות הוכרה בעקבות פגיעה שהתרחשה במהלך שנת 2000. הדיון בעניינו התקיים בשנת 2006 ובשנת 2007. המערער טען כי בישיבה הראשונה, הוועדה כלל לא עיינה במסמכים הרפואיים שהוגשו מטעמו, בניגוד להוראות בית המשפט. בנוסף, נטען כי הוועדה בדקה את המערער, למרות שבא כוחו סבר שלא היה מקום לעשות זאת. ב"כ המערער טען כי הבדיקות לא היו נחוצות להוכחת הקשר הסיבתי בין הנזק לפגיעה.
המערער טען עוד כי היה על הוועדה לקבוע כי היה קיים במקרה זה קשר סיבתי בין הפגיעה לליקוי, וזאת לאחר שנשללו סיבות אפשריות אחרות לנזק. לכן, המערער טען שקביעה כי לא התקיים קשר סיבתי במקרה דנא הייתה מוזרה וללא הסבר הגיוני. המערער הוסיף וטען שהוועדה הרפואית לא נימקה את דחיית חוות הדעת הרפואית מטעמו. לטענתו, הוא נשלח לבדיקות כואבות וחודרניות ללא כל תכלית בעריכתן. לסיכום, המערער ביקש מבית הדין לקבוע את הקשר הסיבתי, על סמך ממצאי חוות הדעת הרפואית מטעמו, ולהחזיר את הדיון בעניינו לועדה בהרכב אחר, על מנת לקבוע מחדש את שיעור נכותו.
מנגד, המוסד לביטוח לאומי טען שיש לדחות את הערעור. נטען כי הוועדה הרפואית התייחסה לחוות הדעת הרפואית שהוגשה מטעמו של המערער ואף קיבלה את חלקה. שכן, הייתה הסכמה בין המומחה לחברי הוועדה כי הדרך היחידה לקביעת הקשר הסיבתי בין פגיעתו העצבית של המערער לנזקו הייתה על דרך השלילה. נטען כי מאחר ובבדיקות שנערכו למערער לא נמצאה פגיעה עצבית, לא היה מקום לבחון את הקשר הסיבתי וטענות המערער לגבי נכותו נדחו. הביטוח הלאומי הוסיף והדגיש שהיה מדובר בקביעה רפואית אשר הייתה מסורה לסמכותה הבלעדית של הועדה, אשר נימקה את החלטתה כנדרש. לכן, משלא נפל פגם משפטי בפעולת הועדה, ביקש המשיב לדחות את הערעור.
דיון והחלטה
בפתח הדיון, השופטת הבהירה כי הוועדה הרפואית דנה בעניינו של המערער על פי פסק דין קודם שניתן. על כן, בערעור דנן, לא נמצא טעם להתייחס לאותן קביעות קודמות והיה על בית הדין לבחון את החלטת הועדה הרפואית והאם נפלו בה פגמים מהותיים. המערער טען כי הוועדה הרפואית שלחה אותו לביצוע בדיקות ללא כל תכלית. השופטת דחתה טענה זו. לקביעתה, הוועדה הרפואית הבהירה את חשיבות עריכת הבדיקה והעובדה שבביצועה היה כרוך כאב למערער לא הצדיקה את אי עריכתה.
השופטת הדגישה כי נחיצות הבדיקה וחשיבותה הייתה שאלה רפואית ולא משפטית ולכן לא היה מקום להתערב בהחלטה זו. יתרה מזאת, הוועדה לא כפתה על המערער לבצע את הבדיקות והוא עשה זאת לאחר שהתייעץ עם בא כוחו. לכן, לא היה לו להלין אלא על עצמו בנושא זה.
השופטת קבעה כי הוועדה השנייה שדנה בעניינו של המערער שמעה את תלונותיו ממקור ראשון ומבא כוחו והרכב המומחים שנכח בה התאים לפגימות שנדונו. בנוסף, נקבע כי עריכת בדיקה חוזרת למערער על ידי הועדה לא הייתה בניגוד להחלטה המשפטית הקודמת בעניינו. כמו כן, הודגש כי העניין היה מסור לשיקול דעתה של הוועדה הרפואית ולא למערער עצמו.
השופטת קבעה שבפני הועדה הוצג כל החומר הרפואי הרלוונטי והחלטתה בעניין הקשר הסיבתי בין פגיעתו העצבית של המערער לנזקו הייתה תקינה. עם זאת, השופטת ציינה שהועדה לא התייחסה לתיקו הרפואי הקודם של המערער למרות שנדרשה לכך. אולם, בסופו של יום, השופטת דחתה את הערעור. לקביעתה, לא היה מקום להתערבות בית הדין בשאלת הקשר הסיבתי בעניינו של המערער, מאחר ופעולת הועדה הייתה תקינה.
