כיום, ישנה הסכמה גורפת כי שמירה על איכות הסביבה חיונית על מנת לאפשר את קיום אוכלוסיית העולם. בשל כך, נחקקים חוקים שונים המטילים חובה לשמור על איכות הסביבה, והפרתם עלולה לעלות כדי עבירה פלילית. אחד מהחוקים שנחקקו בישראל ומבטאים רוח זו הינו החוק למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים התשמ"ח - 1988. במסגרת חוק זה, ניתן להעמיד לדין מפעלים, רשויות וגופים נוספים שמזרימים פסולת ושפכים לים ללא היתר. דוגמא לדיון בסוגיה ניתן למצוא בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, היה על בית המשפט להכריע האם לקבל את הסדר הטיעון בעניינם של המשיבים ולהימנע מהרשעתם. ראשיתם של הדברים בשנות ה-70, עת הוקמה בגוש דן מערכת לאיסוף והולכת שפכים. המערכת הורכבה מקווי סניקה וקווים גרביטציוניים. שניים מקווי הסניקה הוליכו שפכים מתחנת שאיבה ביפו למכון הטיהור בראשון לציון והאחריות עליהם הועברה לידי איגוד ערים דן לביוב בשנת 1987.
האירוע נשוא כתב האישום התרחש בשנת 2003, כאשר אחד מקווים אלה נשבר. עם קרות השבר, פרצו כמויות נכבדות של שפכים מהאדמה וגרמו לנזקים רבים. בעקבות השבר, וזמן מה לאחר מכן, הוחלט על הפסקת פעולות השאיבה בתחנת יפו והזרמת שפכים וביוב גולמי לים. בעקבות ההחלטה, נוצר זיהום בים התיכון שהוביל לסגירת חופים והטלת איסור לשוט, לצלול או לדוג באזור.
בשנת 2004, הוגש לבית המשפט כתב אישום כנגד האיגוד, היו"ר, המנכ"ל ומהנדס האיגוד. במסגרתו, יוחסו לנאשמים עבירות על סעיפים 2 ו-6 לחוק למניעת זיהום הים ממקורות יבשתיים, התשמ"ח – 1988 וסעיפים 2, 13 ו-15 לחוק שמירת הניקיון, התשמ"ד – 1984.
לאחר התחלת ההליך המשפטי בעניינם, קיבלו היו"ר, המנכ"ל ומהנדס האיגוד אחריות אישית לקרות האירוע. הם הביעו צער על הנזקים הסביבתיים שנגרמו והגיעו להסדר טיעון עם התביעה. במסגרת ההסדר הנוכחי, צומצמו המחדלים והמעשים שיוחסו לנאשמים והוסכם כי איגוד ערים דן לביוב יודה בעובדות ויורשע. בהתאם לכך, הצדדים הסכימו לחייב את הארגון בתשלום קנס בסך 800 אלף ₪ בנוסף לחתימה על התחייבות בסכום זה להימנע במשך שלוש שנים מביצוע עבירות זהות.
במסגרת ההסדר נקבע גם כי יתר הנאשמים יודו בעובדות כתב האישום ובאחריותם להזרמת שפכים לים ללא אישור ומבלי לנקוט אמצעים למנוע את זיהום ולכלוך הסביבה. טרם הרשעתם, התבקש שירות המבחן לתת חוות דעת אודות כל אחד מהנאשמים ולהשפעת ההרשעה הפלילית על עתידם. התובע הסכים שלא להרשיע את הנאשמים, במידה וההמלצה להימנע מהרשעה תעלה מתסקיר שירות המבחן ובכפוף לביצוע עבודות לשירות הציבור. הנאשמים ביקשו מבית המשפט לכבד את הסדר הטיעון.
האם יתקבל הסדר הטיעון?
טרם ההחלטה, השופטת פירטה את המלצת שירות המבחן בעניינם של יו"ר האיגוד והמהנדס. בעניינו של המנכ"ל, נמנע שירות המבחן מהמלצה עקב מצבו הבריאותי. עם זאת, באשר לשני הנאשמים הנוספים, שירות המבחן התרשם לטובה מהבעת החרטה האמיתית ומההשפעה החמורה של הרשעה בפלילים על עתידם ותפקודם המקצועי. לכן, הומלץ שלא להרשיעם ולהסתפק בחיובם לבצע עבודות לתועלת הציבור.
השופטת הדגישה את חומרת העבירה הפלילית נשוא כתב האישום ואת השפעתה הרחבה על כלל הציבור. היא ציינה כי על פי דיני איכות הסביבה, הים והחוף מהווים את אחד ממשאבי הטבע החשובים של המדינה ומוקד לפעילות נופש אך בד בבד, מדובר במשאב פגיע העלול להיהרס ולהתכלות. "בשל כך, יש להגן על הים וחופיו ולשמור עליו הן על ידי היחיד והן על ידי האיגוד", נכתב בפסק הדין. לאור עיקרון זה, הדגישה השופטת, פורסמו בשנת 2007 הנחיות מטעם היועץ המשפטי לממשלה שהסדירו את מדיניות העמדתם לדין של רשויות מקומיות ונושאי תפקיד בגין עבירות על חוקי איכות הסביבה. אולם, במקרה זה, הנאשמים היו איגוד ערים דן לביוב ומנהליו, אך השופטת הבהירה כי מעמד האיגוד הושווה למעמד רשות במסגרת הדין, ולכן הנחיות היועמ"ש היו רלוונטיות.
יתרה מזאת, בעוד שעל רשויות מקומיות מוטל לספק שירותים רבים לאזרחים, הרי שהאיגוד קם על מנת לטפל בבעיית הביוב בלבד ולמנוע פגיעה בסביבה. משכך, השופטת סברה שרמת האחריות שנדרשה ממנו הייתה גבוה יותר מאשר הנדרש מהרשויות. השופטת פסקה שהנאשמים לא נתנו דעתם לאפשרות של שבירת קווי הסליקה ונמנעו מהכנת תוכנית חלופית. לכן, לאחר קרות האירוע, ניצבו בפניהן שתי אפשרויות: הזרמת השפכים לים או לרחובות תל אביב. ברי, לא היה מדובר בבחירה אמיתית, אך בסבירות הפעולה לא היה בכדי לכפר על נזקיה.
כנגד שיקולי החומרה הללו, עמדו נסיבותיהם האישיות של הנאשמים והודאתם. בנוסף, השופטת ציינה שהנאשמים נטלו אחריות אישית למעשים ולפעולה זו הייתה השפעה מרתיעה ומחנכת על כלל הגופים שעסקו במלאכה. בסופו של יום, השופטת החליטה לקבל את המלצת שירות המבחן ולהימנע מהרשעתם יו"ר ומהנדס האיגוד.
