מנהגם של בני אדם, שאין הם אינם נועצים את עיניהם בתוואי הדרך. לכן, לא פעם, כאשר אבן מרצפת ברחוב בולטת במקצת, או אם קיים בור קטן, הולך הרגל נתקל במכשול ומועד. לעיתים, ניתן לתבוע את העירייה או את האחראי לדרך בה התרחשה הנפילה בגין הנזק שנגרם. אולם, לשם כך יש להוכיח כי קיומו של הבור או האבן הבולטת נבע מרשלנות העירייה, אשר הייתה יכולה לצפות את הפגיעה ולא נקטה בכל פעולה לתיקון המצב. עם זאת, לא ניתן לצפות שכל מדרכות העיר יהיו ישרות כסרגל. קרי, לא כל בליטה, קטנה כגדולה, מקימה עילת תביעה. דוגמא לדיון בנושא ניתן למצוא בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה נגד עיריית תל אביב. התובעת ביקשה לחייב את העירייה בתשלום פיצויים בגין נפילתה עקב מרצפה בולטת ברחוב העיר. על פי כתב התביעה, במהלך חודש אפריל 2004' התובעת טיילה עם בתה באחת מהגינות שבעיר. במהלך הטיול, היא נתקלה במרצפת אבן בולטת, לא מסותת ובעלת שוליים חדים. התובעת טענה כי בעקבות ההיתקלות, היא נפלה ונפגעה. משכך, נתבעו פיצויים.
דיון והכרעה
בפתח דבריה, הביעה השופטת אכזבה מהיעדר רצונה של התובעת לסיים את התיק בפשרה ולייתר את הצורך במתן פסק דין. אולם, השופטת הדגישה שגרסאות התובעת ובתה היו מהימנות ואמינות. זאת במיוחד לנוכח צירוף צילומים של האבן הבולטת בה נתקלה התובעת, שחיזקו את טענות האחרונה לעניין נפילתה.
על מנת לבחון האם קמה לתובעת זכאות לפיצויים, השופטת דנה בשאלה האם חלה על הנתבעת חובת זהירות כלפי התובעת בעניין זה. מצד אחד, ההלכה המשפטית שנקבעה בפסק דין דומה קבעה כי לא היה ניתן לצפות מעירייה שמדרכות העיר יהיו ישרות ומושלמות, ללא בליטות. מצד שני, השופטת שוכנעה כי מקרה זה חרג מגדר הסטנדרט הסביר ומרצפת האבן בלטה עד כדי סיכון. לכן, כלל טענות הנתבעת לפיהן התובעת היא שהניחה את האבן לאחר נפילתה, או כי הגורם למעידה נבע מחוסר תשומת לב בעת ההליכה, נדחו. משכך ולאור עדות התובעת ובתה וצירוף תצלומי האבן הבולטת, החליטה השופטת לקבל את התביעה ולהטיל על העירייה חבות כספית.
אשם תורם?
טרם קביעת שיעור הפיצוי, השופטת בחנה את שאלת האשם התורם. שאלה זו הועלתה על ידי הנתבעת שטענה כי על התובעת היה להבחין במפגע ולא להתעלם מסביבתה. אולם, היא נדחתה. השופטת קבעה כי התובעת התהלכה להנאתה בלב הגן הציבורי ולא הייתה לה כל סיבה לחשוש מפני מכשול עתידי. "גנים ציבוריים נחשבים מעצם טיבם למקומות בטוחים ומתוחזקים", קבעה השופטת. השופטת סיכמה טענה זו באמרה כי "אין דרכם של בני האדם להתבונן בדרכים וקל וחומר כשמדובר בגן ציבורי".
לכן, הוחלט לחייב את העירייה במלוא גובה נזקה של התובעת. על מנת להוכיח את הנזק, הוגשו חוות דעת רפואיות מטעם הצדדים. המומחה מטעם התובעת קבע כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור של 20% עקב נפילתה. מנגד, המומחה מטעם הנתבעת העריך נכות זו בשיעור של 10%. לאחר ניסיונות שכנוע מטעם הצדדים, השופטת קבעה את הנכות בשיעור של 15%. השופטת התרשמה כי נכותה של התובעת השפיעה על תפקודה היומיומי ולכן הכירה בנכות תפקודית בשיעור של 15%.
שני המומחים הסכימו שעקב הפגיעה, התובעת הזדקקה לעזרה מצד ג'. על כן, הוכרו לה פיצויים בגין ראש הנזק של עזרת הזולת בעבר ולעתיד. בנוסף, השופטת פסקה פיצויים בגין כאב וסבל והוצאות רפואיות בעבר ולעתיד. בסופו של דבר, הנתבעת חויבה בתשלום פיצויים בסך של 125,000 ₪ בצירוף שכר טרחה.
