כאשר בני זוג נפרדים, בין אם הדבר נובע מגירושין ובין ממוות של אחד מהם, מחולקים נכסיהם שנצברו במהלך השנים שווה בשווה, כל עוד אין הוראה אחרת בצוואה או בחוק. במקרה של פטירת מי מבני הזוג, מקבלים יורשיו החוקיים מחצית מהרכוש. כאשר בני הזוג בעלים משותפים של נכסי מקרקעין, מקבלים היורשים מחצית מהזכויות בנכס. במקרה בו נכס מקרקעין נרשם על שם אחד מבני הזוג, אך הוא נרכש במהלך החיים המשותפים ובמאמץ משותף, יהיו זכאים היורשים למחצית מזכויות הבעלות בנכס, על אף הרישום.
יש לכם שאלה?
חשוב להבהיר כי ישנם מקרים חריגים בהם הנכס הוחרג במפורש מרכושם המשותף של בני הזוג, או שלא הוכח קיום חיים משותפים. אז, לא יחול שיתוף זה והיורשים לא זכאים לקבל מחצית מהזכויות בנכס. טענות אלו הועלו על ידי בעלי הדין בפסק הדין דנא, אשר נידון בבית משפט לענייני משפחה.
במקרה זה, דנו הצדדים בהיקף עיזבונה של המנוחה. על פי כתב התביעה, התובעים היו ילדיה של המנוחה שעיזבונה עמד במרכז המחלוקת המשפטית. הנתבע היה בן זוגה של המנוחה, אך הוא לא היה אבי התובעים. החל משנת 1970 ועד שנת 1985, הנתבע והמנוחה חיו כידועים בציבור. בשנת 1986 הם התחתנו, לאחר שאשתו הראשונה של הנתבע הוכרזה כפסולת דין והוא קיבל היתר לשאת אישה שנייה. עד ליום פטירתה של המנוחה, בשנת 2002, ניהלו השניים חיי שיתוף מלאים. לאחר פטירתה, נחשפה הצוואה וקוימה במלואה, עד לגילוי המחלוקת אודות היקף העיזבון.
טענות הצדדים
לטענת הילדים, מחצית מרכושו של הנתבע שנצבר עד למועד פטירת המנוחה, היה שייך לה. ברכוש זה היו נכללו ארבע דירות אשר היו רשומות בלשכת המקרקעין על שם הנתבע. התובעים טענו כי במהלך כל החיים המשותפים של המנוחה והנתבע, אמם עבדה בשתי עבודות במקביל וניהלה את משק הבית. נטען כי בשנת 1982, רכשו הנתבע והמנוחה ביחד עם שכניהם נכס מקרקעין, כך שכל משפחה קיבלה חמש דירות. לדידם, התמורה מומנה על ידי ממשכנתא שנטלו השניים והיתרה שולמה באמצעות חסכונות.
התובעים טענו שהנתבע ניצל את חוסר הבנתה וידיעתה של המנוחה ורשם את הזכויות בדירות על שמו ועל שם אשתו הראשונה, בחלקים שווים. התובעים הוסיפו וטענו כי המנוחה סברה שהיא הבעלים של הדירות, יחד עם הנתבע. בנוסף, נטען כי רישום הדירות על שם אשתו הראשונה של הנתבע היה למראית עין בלבד. שכן, גם לפני הכרזתה כפסולת דין בשנת 1986, היא לקתה בשכלה, סבלה מפיגור ולא היו לה מקורות כספיים או עבודה למימון רכישת הדירות. משכך, התובעים ביקשו לרשום את המנוחה כבעלים משותפים של מחצית מהזכויות במקרקעין. לחלופין, התובעים ביקשו להירשם תחת הנתבע כבעלי הזכויות בדירות, יחד עם ילדיו מהנישואים הראשונים.
מנגד, הנתבע הגיש תביעה כספית כנגד התובעים וביקש לקבל את יתרת כספי החשבון המשותף. בעניין רישום הזכויות בדירה, הנתבע טען שעל התובעים היה להציג בפני בית המשפט ראיות ממשיות לרישום הזכויות בארבעת הדירות על שם האישה הראשונה ואי השתתפותה ברכישתן. אולם, הנתבע ציין שראיות אלו לא הוצגו או הוגשו ולכן לא הורם נטל ההוכחה. בנוסף, הנתבע טען שלמנוחה לא היו זכויות בארבעת הדירות. אלא, הן היו נתונות בידיה של אשתו הראשונה. באשר לטענת הנתבע אודות כספי החשבון המשותף, התובעים ביקשו מבית המשפט להורות על העברת הכספים לידיהם.
דיון והכרעה
הדיון נערך בבית המשפט לענייני משפחה ובראשיתו, השופטת פסקה שהנתבע לא השלים את גטו מאשתו הראשונה. ההיתר הדתי שניתן לו לשאת את המנוחה נבע ממצבה השכלי של אשתו הראשונה ומשמעות הדבר כי הוא היה נשוי לשתי נשים במקביל, עד לפטירת המנוחה בשנת 2002. יש לציין כי אשתו הראשונה נפטרה כעבור שנתיים. לכן, השופטת פסקה כי לשתי הנשים היו זכויות רכושיות מכוח חזקת השיתוף שחלה בין בני זוג.
באשר לדירות שנרכשו על ידי בני הזוג, השופטת קבעה שעל פי נוסח רישום המקרקעין, הנתבע ואשתו הראשונה היו בעלי הדירות. על שמה של המנוחה נרשמו זכויות על מחצית מדירה אחת, לאחר שהנתבע העביר לה אותן במתנה. על פי סעיף 125 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969, רישום בפנקסי המקרקעין מהווה ראיה לתוכנו. הפסיקה פירשה הוראה זו כמטילה נטל כבד על המבקש לסתור את הרישום.
במקרה דנן, נקבע כי התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה. השופטת קבעה כי הראיות אודות פניה משותפת של המנוחה והנתבע לבנק המשכנתאות לא העידו על הבעלות בנכס ולא היו חזקות מספיק לביטול רישום האשה הראשונה כבעלת מחצית מהזכויות בדירות. לכן, השופטת דחתה את בקשת התובעים לקבל סעד ככל שהוא נגע לפגיעה ברישום זכויותיה של אשתו הראשונה של הנתבע בנכס.
עם זאת, נקבע כי הבקשה להכיר במנוחה כבעלת מחצית מזכויות הנתבע בדירות הייתה ראויה. זאת מכוח חזקת השיתוף שהייתה קיימת בין השניים במהלך חייהם המשותפים כידועים בציבור. הנתבע טען כי למנוחה לא היו זכויות בדירות מכוח חזקה זו, אולם נקבע כי הוא לא הוכיח את טענתו זו בפני בית המשפט.
השופטת הבהירה שלשם הוכחת הטענה, הוטל עליו נטל כבד – הפרכת חייהם המשותפים וזכותה הקניינית של המנוחה בנכס. כאמור, הנטל לא הורם. על כן, השופטת הורתה על רישום המנוחה כבעלים של רבע מהזכויות בכל אחת מהדירות שהיו בבעלות הנתבע. לתובעים אשר הוכרו כיורשיה מכוח הצוואה, הייתה אפשרות להירשם כבעלים תחתיה. לבסוף, השופטת קיבלה את טענת התובעים בעניין החשבון המשותף והורתה על העברת יתרתו לידיהם.
.jpg)
