התופעה של סחר בבני אדם זכתה להכרה משפטית בישראל, והאיסור על ביצוע סחר מסוג זה הוכנס לדין הפלילי. בישראל נפוצה בעיקר תופעה של סחר בנשים למטרות זנות. במקרה שלפנינו עלתה שאלה בפני בית הדין לעבודה, האם בנוסף לדין הפלילי ניתן גם להחיל את משפט העבודה על התחום. כלומר, האם מתקיימים יחסי עובד מעביד בין נשים אשר נסחרות למטרות אלה, לבין הסוחרים בהן.
יש לכם שאלה?
המערערת הובאה לישראל ממולדובה בדרך לא חוקית בידיעה שתעסוק בזנות. במהלך שהותה של המתלוננת בישראל היא נשכרה על ידי עבריינים, אשר "השכירו" אותה למשיבה. המערערת עבדה תחת המשיבה במשך כשנה. במסגרת עבודתה, המערערת נאלצה לספק שירותי מין ללקוחותיה של המשיבה, עד שנמלטה למקום מסתור. המערערת פנתה למשטרה, ובעקבות כך הוגשו כתבי אישום כנגד המשיבה ועבריינים נוספים ב"שרשרת הסחר". המשיבה הורשעה בבית המשפט המחוזי ונגזרו עליה 6 שנות מאסר.
במקביל לקיומו של ההליך הפלילי, המערערת הגישה תביעה לבית הדין האזורי לעבודה, לצורך קבלת זכויותיה הסוציאליות כעובדת של המשיבה. בית הדין האזורי דחה את התביעה, לאחר שהגיע למסקנה כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין הצדדים. מכאן הערעור אשר המערערת הגישה לבית הדין הארצי לעבודה.
הכרעת בית הדין הארצי
השופטים אשר ישבו לדין נחלקו בדעותיהם האם קורבן סחר שהועסקה בזנות הייתה בעלת מעמד של "עובדת". שופטי הרוב גרסו כי גם כאשר התקיימו סממנים של יחסי עבודה בין הצדדים, לא היה נכון להכיר במעמדה של אישה שהועסקה בזנות בתנאי סחר וכפייה כ'עובדת', וזאת אף אם התקיימה 'הסכמה' כביכול של האישה לסחור בגופה ולהעסקתה בדרך זו.
החשש של שופטי הרוב היה מקביעת מדיניות שיפוטית אשר תיתן לגיטימציה חוקתית, חוקית, מוסרית או חברתית לסחר בגופן של נשים, על דרך ההכרה בקיום 'יחסי עבודה' בין הסוחרים לבין קורבנות הסחר המועסקות על ידם בזנות. מנגד, שופטי הרוב קבעו כי אי הכרה בקיומם של 'יחסי עבודה' בין קרבן הסחר לבין מעסיקיה עבריינים, לא שללה מיניה וביה הכרה בזכויות המגן של קורבן הסחר מתחום משפט העבודה והביטחון הסוציאלי.
שופטי הרוב הדגישו כי נוכח חומרת הנסיבות בכפיית 'עבודתן' של קרבנות הסחר, הייתה חשיבות יתירה להענקת זכויותיהן מתחום משפט העבודה. בכך, השופטים ביקשו לספק הגנה על קורבנות הסחר מפני ניצול, ללא חשש ממיסוד הסחר בנשים.
לעומתם, שופטי המיעוט קבעו כי על בית הדין העבודה, כמו גם על משפט העבודה בכללותו, היה לספק הגנה ישירה לעובד העשוק. מכיוון שכך, שופטי המיעוט פסקו כי היה נכון להכיר בזכאותה של המערערת לזכויות על פי משפט העבודה המגן, שכן התקיימו יחסי עובד מעביד בינה ובין המשיבה.
לסיכום, בית הדין הארצי פסק כי לא התקיימו יחסי עובד מעביד בין המערערת לבין המשיבה, אולם חייב את האחרונה לפצות את המערערת פיצוי כספי ניכר בסך 75,000 ₪ עבור העסקתה במתן שירותי מין בכפייה.
