כאשר זוג נשוי מפרק את חיי הנישואין, הצדדים נדרשים לחלק את הרכוש המשותף שנצבר במהלך הזוגיות. החלוקה יכולה להיעשות על פי הסכם שנקבע בין בני הזוג, או על ידי בית המשפט, בהתאם להוראות חוק יחסי ממון. עם זאת, כאשר מדובר בידועים בציבור שלא נישאו זה לזו המבקשים לפרק את הזוגיות, חלוקת הרכוש נעשית על בסיס הסכמה משותפת או לפי חזקת השיתוף. דיון בנושא ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
פורום ידועים בציבור
פורום חלוקת רכוש
פורום בית המשפט לענייני משפחה
בהליך הבא, בית המשפט דן בתביעה לפירוק שיתוף וחלוקת רכוש שהוגשה על ידי התובעת נגד בן זוגה, שהיה 'הידוע בציבור' שלה. השניים מעולם לא נישאו, בין היתר מאחר והנתבע היה נשוי לאישה אחרת, עד למועד ההליך המשפטי. לטענת התובעת, על נכסי בני הזוג חלה חזקת השיתוף. מנגד, הנתבע התנגד לכך. לצורך הכרעה בתביעה, השופטת נדרשה לדון במספר שאלות: האם הצדדים היו ידועים בציבור, האם הייתה להם כוונת שיתוף בנכסים הרגילים והעסקיים והאם הסעד המבוקש היה בר תביעה וישים בנסיבות המקרה.
מעמד התובעת והנתבע
על מנת להכריע בשאלה האם הצדדים קיימו יחסים של ידועים בציבור, השופטת בחנה האם הם ניהלו משק בית משותף וחיי משפחה משותפים. לפי התשתית הראייתית שהוצגה בפני בית המשפט, נקבע שהתובעת והנתבע אכן ניהלו מערכת יחסים של ידועים בציבור החל משנת 1990. שכן, הוכח שהשניים התגוררו יחדיו באותו בית במשך זמן לא מבוטל, קיימו יחסים רומנטיים וניהלו משק בית משותף.
היעדר כוונת שיתוף
לפי ההלכה המשפטית, קביעה אודות ניהול מערכת יחסים של ידועים בציבור אין בה כשלעצמה ראיה לשיתוף קנייני בנכסים בין בני הזוג. למעשה, בן זוג שהוכר כידוע בציבור וטוען לשיתוף נכסים נדרש להוכיח זאת באמצעות ראיות שונות. אחת מהן היא החזקה בדבר שיתוף הנכסים. חזקה זו קמה כאשר מוכח שבנסיבות החיים המשותפים של בני הזוג, עולה ההנחה שכוונתם המשותפת הייתה לשיתוף נכסים. עם זאת, על פי הפסיקה, כאשר מדובר על שיתוף ברכוש עסקי, יש להוכיח כוונה מיוחדת ולא די בחזקת השיתוף לבדה.
בעניין זה, השופטת קבעה שהתובעת לא הרימה את נטל ההוכחה שהוטל עליה כידועה בציבור של הנתבע וכמי שטענה לשיתוף ברכוש העסקי. זאת מאחר והוכח שחלק מהנכסים כלל לא נרכשו במהלך חייהם המשותפים של הצדדים או כתוצאה ממאמץ משותף. אלא, חלק מהרכוש הגיע לנתבע בירושה וחלק נרכש על ידו קודם לכן, בסיוע אשתו ובניו.
נקבע שגם רכוש שנרכש במהלך החיים המשותפים ונרשם על שם הנתבע בלבד, כגון הרכב, נעדר כוונת שיתוף. הודגש שרכב זה נרכש לצורכי העסק של הנתבע והיה בשימוש בנו שאף מימן את הרכישה. לפיכך, לא הייתה כוונת שיתוף. גם באשר לזכויות הכספיות, נקבע שהתובעת לא הרימה את נטל הראיה שהוטל עליה. שכן, התובעת לא הוכיחה בפני השופטת את טיב הזכויות, מי היה זכאי להן, באילו שנים ומה היה היקף זכאותה. לאור האמור לעיל, נקבע שלצדדים לא הייתה כוונת שיתוף.
הסעד
חיזוק למסקנה זו השופטת מצאה בנסיבות חייהם של הצדדים, שלא ניהלו חשבון משותף, לא רשמו רכוש כלשהו על שמם יחדיו ובכך שהנתבע אף נתן לבתו ייפוי כוח בחשבונותיו ולא לתובעת. המסקנה מכך הייתה שלתובעת לא הייתה זכות לקבל מחצית מהרכוש המשותף. על כן, גם הסעד אותו התובעת תבעה – פירוק שיתוף, לא היה ישים בנסיבות המקרה. שכן, כאמור, לצדדים לא היה רכוש משותף, ולכן לא היה ניתן להורות על פירוקו. בסופו של יום, התביעה נדחתה.
