על כל אב מוטלת חובת מזונות. קרי, מימון צרכי ילדיו וכלכלתם. חובה זו חלה על האב גם אם מצבו הכלכלי קשה או שהוא אינו עובד והיא קודמת לזכותו לכלכל את עצמו. עם זאת, דמי המזונות לא נקבעים על פי עושרו של האב, אלא על פי צרכי הילד. על האב מוטלת חובה לשלם את מזונות הקטין עד הגיעו לגיל 18 או יותר כאשר הסכום שנקבע יכול להשתנות במשך הזמן, בהתאם לצרכי הילד. דוגמא לדיון בתביעת מזונות ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית משפט לענייני משפחה תביעת מזונות עבור הקטינה, בתם של הצדדים. על פי כתב התביעה, האם התובעת והאב הנתבע מעולם לא נישאו זה לזו. השניים ניהלו קשר אינטימי במשך מספר שנים במהלכו נולדה הקטינה, בשנת 2004. לאחר לידתה, הנתבע חתם על הצהרת אבהות ושם משפחתו נרשם כשמה של הקטינה. במשך שלושת השנים שקדמו להגשת התביעה, לא היה בין הצדדים קשר זוגי, הם גרו בבתים נפרדים והנתבע שילם דמי מזונות בסך 1,200 ₪ ופגש בבתו בהתאם להסדרי ראייה שסוכמו.
במהלך שנת 2006, הנתבע הגיש תביעת אבהות ובמסגרתה ביצע בדיקת רקמות. בעקבות תוצאות הבדיקה, שהעלו סבירות גבוהה, בשיעור של 99.9% כי הנתבע הוא אבי הקטינה, לא נותרה מחלוקת בעניין האבהות. במקביל לתביעה זו, הוגשה התביעה דנן למזונות מטעם הקטינה בשמה של אמה. מנגד, הנתבע הגיש בקשה לצו עיכוב יציאה מהארץ נגדה, בצירוף תביעה לקביעת הסדרי ראייה, חינוך ומשמורת.
טיעוני הצדדים
לטענת התובעת, הנתבע היה בעל כושר השתכרות גבוה ותואר אקדמאי ובשיאו של הקשר הזוגי ביניהם, הוא השתכר בסך 20,000 ₪ בחודש. לעומת זאת, התובעת טענה כי היא נאלצה לעזוב את לימודיה על מנת לטפל בקטינה ונבצר ממנה לעבוד. לבסוף, האם העמידה את צרכי הקטינה ומזונותיה על סך של 5,500 ₪ ואת דמי המדור בסך 700 ₪. כמו כן, היא ביקשה מבית המשפט להתחשב בדמי המזונות הנמוכים ששולמו על ידי הנתבע טרם התביעה, ולהורות על החזר הוצאות העבר בסך 58,000 ₪.
מנגד, הנתבע טען כי יכולת השתכרותו הצטמצמה בשל עבודתו בחברת מחשבים בעלת מבנה מיוחד, אשר הוא היה אחד מבעליה. לטענת הנתבע, בשל עבודה זו משכורתו עמדה על סך של 4,000 ₪ בלבד. בנוסף לכך, הנתבע הדגיש כי הוא נאלץ לשלם דמי שכירות חודשיים בסך 1,600 ₪, בעוד שהתובעת התגוררה עם הקטינה אצל הוריה. לכן, לטענתו, הסכומים שנתבעו על ידי האם היו מוגזמים ומופרזים. הוא הדגיש את חוסר יכולתו הכלכלית לשלם סכומים אלו וביקש לפסוק מזונות בסכום של 1,500 ₪.
דיון והחלטה
בפתח הדיון, השופט הדגיש כי בקשתו של הנתבע מבית המשפט, לאפשר את התפתחותו הכלכלית על חשבון חובותיו לבתו הקטינה, לא הייתה ראויה. שכן, בטענה זו הנתבע התעלם מחובתו לשאת בצרכי בתו הקטינה, שקדמו להתקדמותו הכלכלית. השופט ציין שהנתבע הציג את תלושי המשכורת שלו, אשר היו בנויים על רכיבים זרים להכנסתו וגובה משכורתו ייצג את גובה האשראי שניתן לחברה בבעלותו.
אולם, לא היה ברור מה היו רווחי החברה וזכויות הנתבע במקום. לכן, נפסק כי לא היה ניתן לקבוע מבחינה עובדתית את הכנסתו של הנתבע בפועל. יתרה מזאת, הנתבע נמנע מהבאת ראיות בעניין הכנסותיו בפועל, פרט לתלושי המשכורות, אשר לטענתו הופקו רק עבור ההליך המשפטי. השופט קבע שהימנעותו של הנתבע מהצגת ראיות לטובתו פעלה לרעתו של האחרון.
באשר לתביעת דמי המדור, השופט דחה את בקשתה של האם לפסיקת דמי מדור בגין דמי שכירות. זאת משום שהאם התגוררה עם הוריה ולא העלתה כל טענה בדבר רצונה לעבור לדירה שכורה. בנוסף, לא הוצגו ראיות בעניין גובה שכר דירה ממוצע באזור מגורי התובעת. עם זאת, השופט חייב את הנתבע בתשלום חלקה של הקטינה בהוצאות אחזקת הבית. הסכום שנקבע היה 400 ₪. לגבי שאר צרכי הקטינה, השופט קבע תשלום דמי מזונות בשיעור של 1,350 ₪ ולבסוף, דחה את התביעה להחזר הוצאות העבר. זאת לאור היעדר ראיות שתמכו בסכום הנתבע
