כאשר אדם נפצע וסובל מנזק גוף חמור במהלך ועקב שירותו הצבאי, הוא רשאי לפנות אל קצין התגמולים בכדי לקבל הכרה במצבו הרפואי, וכפועל יוצא מכך לזכות בקצבת נכות בהתאם לנכותו, ככל שקיימת כזו. את מידת הנכות ומאפייניה קובעות וועדות רפואיות – וועדות מקצועיות המורכבות ממומחי רפואה אשר מוסמכים להכריע בנוגע למידת הנכות בה לוקה המבקש.
יש לכם שאלה?
במקרים מסוימים אין תמימות דעים בין המטופל לבין הוועדה הרפואית בנוגע לידת נכותו של המטופל. במקרים אלו, יכול המטופל לערער על הממצאים לוועדה הרפואית העליונה. אם גם מחוות דעתה של וועדה זו לא נחה דעת המטופל, ביכולתו לעתור לבית המשפט המחוזי כנגד קצין התגמולים על שאימץ את החלטת הוועדה.
תיאור המקרה
להלן מקרה בו בחן בית המשפט את היקף סמכותה של הוועדה הרפואית. המערער סבל מפגיעה בברכו הימנית, ונקבעה לו נכות בשיעור של 20% בנוגע לברך זו. לאחר מספר שנים, המערער סבל מפגיעה בברך שמאל. הוועדה הרפואית המחוזית מצאה כי מדובר היה בפגיעה מוסבת – כזו שנגרמה כתוצאה מהפגיעה בברכו השניה, ונקבעה לו נכות בשיעור של 1%.
לימים, פגיעתו הוחמרה, והוועדה הרפואית המחוזית קבעה לו נכות בשיעור של 10%, אך רק 5% מתוכם יש לייחס לפגיעה המוכרת בברך ימין. המערער עתר לוועדה הרפואית העליונה, וזו קבעה כי נכותו בברך שמאל הינה בשיעור של 20%, אך רק 10% ישויכו לפגיעה בברך ימין, ושאר הנזק יוחס לניוון בברך שאינו קשור לפגיעות קודמות. על קביעה זו עתר המערער לבית המשפט המחוזי.
טענות הצדדים
לטענת המערער, משקיבל המשיב (קצין התגמולים) את חוות דעתה של הוועדה הרפואית אשר קבעה כי נכותו בברך שמאל היא נכות מוסבת – כזו שנגרמה עקב נכותו הקודמת, אין בסמכותה של הוועדה הרפואית לערער על ממצא זה. לשיטתו של המערער, אין הוועדה הרפואית מוסמכת לקבוע כי נכותו הינה נכות מוסבת חלקית – כזו שרק הוחמרה אך לא נגרמה עקב נכותו הקודמת. הסיבה לכך, אליבא דמערער היא העובדה שקצין התגמולים לא ערער על קביעה קודמת של הוועדה הרפואית כי נכות זו נגרמה כתוצאה מהנכות הקודמת. בנוסף, קבל המערער על גובה הנכות שנפסקה לו בידי הוועדה הרפואית. מנגד, קצין התגמולים טען כי וועדה רפואית מוסמכת לקבוע כי ההחמרה במצב הברך היא אינה כתוצאה מפגיעה קודמת, גם אם מקור הפגיעה שהוחמרה הוא בפגיעה קודמת.
דיון והכרעה – הוועדה הרפואית היא הסמכות הבלעדית בענייני רפואה
בית המשפט פסק כי דינו של ערעור להדחות. נפסק כי הסמכות הבלעדית לקבלת החלטות בנוגע למצב נכותו של אדם נמצאה מאז ומתמיד בידי הוועדה הרפואית. בית המשפט הוסיף כי קצין התגמולים אמנם עמד בקשר עם המטופלים, אך לא היה בסמכותו לקבל כל החלטה רפואית. בהתאם לכך, נפסק כי העובדה שקצין התגמולים קיבל את הקביעה הראשונית (כי נכותו של המערער היא נכות מוסבת), לא היה בה בכדי להשפיע על קביעות עתידיות של וועדה רפואית כלשהי.
בית המשפט הוסיף וקבע כי הוועדה הרפואית הייתה מוסמכת לקבוע האם פגיעה מסוימת קשורה בקשר סיבתי לפגיעה קודמת. יתרה מזאת, הוועדה הייתה רשאית לקבוע כי התקיים קשר סיבתי חלקי בלבד, או שכלל לא התקיים קשר כזה. בנוגע לטענותיו של המערער בעניין גובה הנכות שנקבעה לו בידי הוועדה הרפואית, קבע בית המשפט כי מאחר ומדובר בנושא רפואי מובהק, אין להתערב בשיקול דעתה של הוועדה הרפואית. בהתאם לכך, הערעור נדחה במלואו.
