כאשר אנשים מזדקנים, לא אחת הם נזקקים לסיוע מאת ילדיהם. לעיתים, סיוע זה כולל גם ניהול חשבונות בנק ומעורבות בעניינים פיננסיים. במקרים מסוימים, ההורים מעבירים מרצונם סכומי כסף לצאצא שתמך בהם ביותר. במקרים אחרים, אותו צאצא מנצל את היעדר צלילות דעתם ושיפוטם הלקוי של הוריו, בכדי להעביר לחזקתו כספים ורכוש אשר היו מצויים ברשותם. לאחר מות ההורים, היורשים הנוספיםטוענים לא אחת כי יש לבחון האם הוענקה מתנה כדין, או שמא בוצע ניצול ציני של מצב ההורים הקשישים בכדי לגזול מכספם.
יש לכם שאלה?
מקרה שנדון בבית המשפט, עסק בתביעה שהוגשה בידי יורשת, כנגד אחותה, היורשת הנוספת. המחלוקת עסקה בשאלה האם כספים שהועברו בערוב ימיהם של ההורים לחשבונה של הנתבעת הוענקו לה כדין. שאם לא כן, עליהם להתחלק שווה בשווה בין שתי היורשות.
טענות הצדדים
התובעת טענה כי אין לראות בכספים שהועברו מתנה, מאחר והמנוחה לא הייתה צלולה דיה, בעת הענקת המתנה לכאורה. עקב כך, לטענת התובעת, האם לא הייתה יכולה להבין את משמעות הענקת המתנה, לא גמרה בדעתה להעניק אותה, ולכן לא היה זה נכון לראות בכספים כמתנה שניתנה מרצונה החופשי של המנוחה. טענה זו נתמכה בחוות דעתו של מומחה מטעם התובעת. בנוסף, לגרסתה של התובעת, אחותה, שניהלה בפועל את כספי ההורים, ניצלה את מצבם ונטלה לעצמה חלק מכספם.
מאידך גיסא, מטענות הנתבעת עלתה תמונה שונה בתכלית. לשיטתה, בעת הענקת הכספים האם הייתה כשירה וצלולה, לכן מדובר במתנה כדין. בנוסף, לפי חוות הדעת שהגישה התובעת, האם הקשישה אכן נמצאה בלתי צלולה, אך במועד מאוחר יותר מן המועד בו הוענקה המתנה בפועל. טיעון נוסף שהועלה בידי הנתבעת היה כי היא צורפה כבעלת החשבון ולכן הייתה זכאית למשוך כספים כרצונה. לסיכום, הנתבעת גרסה כי היא הייתה בעלים משותפים בחשבון ממנו נמשכו הכספים, לכן לא הייתה צריכה כל אישור. לטענתה, בעת שנחתמו המסמכים בנוגע להפיכתה לבעלת החשבון, הייתה האם צלולה וכשירה משפטית לביצוע פעולה כזו.
דיון והכרעה
בית המשפט בחן האם אכן ניתנה מתנה כדין והאם הייתה המנוחה כשירה להעניק את אותה המתנה. סעיף 2 לחוק המתנה, קובע כי מתנה מוענקת כאשר הצדדים הסכימו כי מדובר במתנה, והמתנה נמסרה בפועל. בית המשפט פסק כי נטל ההוכחה שאכן מדובר במתנה, רובץ במרבית המקרים על הנתבע. אך כאשר מדובר במתנה בין קרובי משפחה, התובע הוא זה הנושא בנטל הראיה לכך שלא מדובר במתנה, אלא אם מנסיבות המקרה עולה כי לא סביר שאכן הוענקה מתנה. במקרה דנן, קבע בית המשפט כי על התובעת להביא את הראיות כי הכספים לא ניתנו כמתנה.
בית המשפט הדגיש כי הוספת אדם נוסף כבעלים משותף לחשבון בנק, מהווה הענקת מתנה, ואותו שותף רשאי למשוך כספים מחשבון הבנק. אך לצורך מתנה מסוג כזה, דרושה הוכחת "גמירות דעת" מובהקת. במילים אחרות, יש להוכיח כי מעניק המתנה אכן הבין והתכוון לבצע את הפעולה שהתבצעה. בית המשפט בחן את הנסיבות, ופסק כי התביעה לא הצליחה להוכיח שלא מדובר במתנה.
בית המשפט נימק את פסיקתו: ההורים המנוחים ידעו על העברת הכספים ולא התנגדו אליה. בנוסף, הנתבעת היא זו שסייעה להורים, והם בתמורה תמכו בכלכלתה. לשיטתו של בית המשפט, העובדה כי הנתבעת הייתה בעבר בעלת ייפוי כוח בלבד בחשבונם של ההורים, ובשלב מאוחר יותר צורפה כבעלים בחשבון, מחזקת את התשתית הראייתית לכך שאכן הוענקה מתנה. בית המשפט לא ראה בעין יפה את העובדה שהתובעת חיכתה שנים רבות, עד פטירתם של הוריה בכדי להגיש את התביעה. המסקנה המתבקשת מכך הייתה כי כל עניינה של התובעת היה כספי ההורים, ולא בטובתם.
"מן הראוי היה, שבמידה וחשה התובעת שהוריה נפגעו, הייתה פועלת לאלתר, ולא שנים מספר לאחר מכן", נכתב בפסק הדין. לעניין כשירות האם להעניק מתנה, בית המשפט קבע כי חוות הדעת מטעם התובעת לא הייתה רלוונטית וזאת משום שהיא נגעה לתקופה שהחלה לאחר שהכספים הועברו בפועל. משכך, נקבע כי התובעת לא עמדה בנטל הבאת הראיות. לא הוכח שהאם לא הייתה צלולה או שלא במתנה עסקינן. כפועל יוצא של קביעות אלו, קבע בית המשפט כי הכספים אכן היוו מתנה. לכן הם ישארו בחזקת הנתבעת.
