תאונות עבודה יכולות להיגרם מסיבות שונות. בגין כל תאונת עבודה, זכאי הנפגע לפיצוי מהמוסד לביטוח לאומי. אולם, לעיתים ניתן לקבל פיצויים מהעביד עצמו. זאת כאשר האחרון נמצא אשם בקרות התאונה, עקב התנהגותו הרשלנית והפרת החוק. על מנת לקבל פיצויים בגין רשלנות המעביד, יש להוכיח כי אכן הייתה התרשלות והפרה של חובת זהירות, ובנוסף לכך, יש להוכיח גם את קיומו של קשר סיבתי בין ההתנהגות לנזקי התובע. דוגמא לדיון בעניין ניתן לראות בפסק הדין דנא, אשר נידון בבית משפט השלום בתל אביב יפו.
יש לכם שאלה?
במקרה דנן, הוגשה לבית המשפט תביעה לקבלת פיצוי כספי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע עקב תאונת עבודה. על פי כתב התביעה, התאונה התרחשה בתאריך 17.3.99, כאשר התובע החליק באתר בנייה, שם שהה במסגרת עבודתו כמתקין תשתיות תקשורת. המקור לתאונה היה שאריות אבק שנותרו על הרצפה, לאחר שבמקום ניסרו לוחות גבס. התאונה הוכרה כתאונת עבודה על ידי המוסד לביטוח לאומי.
האם רשלנות המעביד? האם העובד לקח על עצמו "סיכון סביר"?
התובע טען כי הוא לא היה יכול לצפות את קרות התאונה או להיזהר מפני הנסיבות שגרמו לה. על כן, לטענתו, היה ראוי להחיל בנסיבות המקרה את כלל "הדבר מדבר בעד עצמו". מכוח כלל זה, התובע טען כי נטל ההוכחה להיעדר התרשלות עבר על כתפי הנתבעות. לחלופין, נטען כי תאונת העבודה נבעה מרשלנות וחוסר מיומנות של הנתבעות. זאת לאור העובדה שהרצפה באתר הבנייה לא הייתה נקייה ולא ננקטו אמצעים למנוע החלקה. בנוסף, לא פינו מהאזור מוטות ברזל מהם נפגע התובע לאחר שנפל, לא הזהירו את העובדים במקום ולא נקטו באמצעי זהירות ראויים. על כן, התובע טען כי הנתבעות הפרו את חובתן לפי פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל – 1970.
מצד שני, הנתבעות הכחישו את קרות התאונה. לחלופין, הן הכחישו את אחריותן לאירוע. שכן, התובע נפגע כתוצאה מהחלקה באתר בנייה. לשיטתן, היה מדובר על סיכון סביר אותו נטל התובע עת הגיע למקום עצמו. כלומר, נטען כי הימצאות האבק במקום הייתה במסגרת הסיכון הסביר ולכן החלקה כתוצאה מכך לא הקימה לנתבעות חובת זהירות קונקרטית. הן הוסיפו וטענו כי התובע הוא שהיה אחראי להתרחשות האירוע הנזיקי. זאת משום שהתובע היה בעל ניסיון בעבודה באתרי בנייה ולכן היה עליו להכיר את סיכון ההחלקה ולהסתכל לאן הוא הולך. בנוסף, כל אחת מהנתבעות הטילה את האחריות לאירוע על רעותה.
דיון והחלטה - לא הוכח "סיכון בלתי סביר"
לאחר שמיעת גרסאות הצדדים, השופט החליט לקבל את גרסתו של התובע לעצם קרות האירוע הנזיקי ונסיבותיו. קרי, נפסק כי התובע אכן לא היה יכול לצפות את התרחשות האירוע ואת הנסיבות שהביאו להחלקתו. בנוסף, השופט הדגיש שגרסה זו לא נסתרה על ידי מי מהנתבעות. לאור קבלת גרסתו של התובע, השופט ציין שלא היה טעם לדון בהחלת כלל "הדבר מדבר בעד עצמו". זאת משום נסיבות קרות האירוע הוכחו.
אולם, השופט קבע כי התובע לא עמד בנטל להוכיח קיומו של סיכון בלתי סביר להחלקה באתר הבנייה. שכן, הגורם להחלקה היה אבק, וכעובד מנוסה באתרי בנייה, היה על התובע להכיר בקיומו של סיכון סביר זה. לדעת השופט, הנתבעות לא הפרו את חובתן למנוע סיכון סביר זה ולא הוכחו האמצעים באמצעותם ניתן היה למנועו. כלומר, לא היה מדובר בכמויות בלתי רגילות של אבק, ולא היה באפשרות הנתבעות למנוע את היווצרותו באתר הבנייה.
בסופו של יום, השופט קיבל את גרסת התובע לעניין קרות התאונה אך בד בבד, קבע כי לא היה מדובר בסיכון בלתי סביר לאור מיקום התאונה באתר בנייה. משכך, נקבע כי רשלנות הנתבעות לא הוכחה ולתובע לא קמה זכאות לפיצויים.
.png)
