ההנחה היא שביתו של האדם הוא המקום הבטוח ביותר בעולם, אינה נכונה. שכן, נזקי גוף רבים נגרמים דווקא בבית הפרטי. הנזק יכול להיגרם עקב שימוש במכשיר פגום, חשיפה לחומר מסוכן ובדרכים נוספות. כאשר הנזק נגרם עקב שימוש בחומר או מכשיר מסוכן, שלא צורפו לו הערות אזהרה כנדרש, קמה לנפגע עילת תביעה על פי חוק האחריות למוצרים פגומים, התש"ם – 1980. החוק מטיל על יצרן המוצר חובה לפצות את הנפגע עקב השימוש בתכשיר, גם אם היצרן לא היה אחראי להיווצרות הפגם עצמו. דוגמא לדיון בחוק זה ניתן לראות בפסק הדין דנא, אשר נידון בבית משפט השלום תל אביב יפו.
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת. על פי כתב התביעה, הנזקים נגרמו לאחר שהתובעת השתמשה בתכשיר ניקוי שיוצר על ידי הנתבעת. על פי עדות התובעת, היא רכשה את המוצר כשבועיים לפני יום האירוע, ונהגה להשתמש בו על בסיס קבוע בעבר. התכשיר היה ארוז במיכל פלסטיק בעל משאבה עם ידית. המשאבה חוברה למיכל בהברגה ובקצה היה מצוי מתז, ממנו יצא חומר הניקוי. על המתז הייתה נצרה לסגירה ופתיחה. ביום האירוע, התובעת סובבה לדבריה את הנצרה למצב פתוח, לחצה על ידית המשאבה מספר פעמים אך החומר לא יצא. אז, היא סובבה קלות את הברגת המשאבה ומיד לאחר מכן, פרץ זרם חזק של התכשיר ופגע לה בפנים. לטענת התובעת, היא החזיקה את התכשיר רחוק ממנה והמיכל לא כוון לעברה. לאחר הפגיעה, הגיעה התובעת לבית החולים שם נקבע כי היא נפגעה בעינה השמאלית.
טיעוני הצדדים
לטענת התובעת, החומר שהיה בתוך המיכל היה מסוכן, והפצתו לשימוש ביתי הייתה בגדר רשלנות. בנוסף, נטען כי הדרך בה נארז התכשיר והוראות השימוש בו לא היו בטיחותיות. משכך, הרי שהנתבעת התרשלה גם בתחום זה.
טענתה העיקרית של התובעת התבססה על חוות דעתו של מומחה בתחום הנדסת בטיחות שקבע כי על הנתבעת היה לצרף מידע מלא לגבי הרכבו הכימי של החומר והנזקים שהוא היה עלול לגרום. לטענת התובעת, היעדר הפירוט האמור היה בגדר הפרה של תקנות הבטיחות וחוק האחריות למוצרים פגומים, תש"ם – 1980.
מנגד, הנתבעת טענה שלעובדה שהחומר שגרם לנזקי התובעת לא הוצג בבית המשפט, היה משקל מכריע. שכן, לא היה ניתן לבדוק אותו. בנוסף, הנתבעת טענה כי האירוע נגרם עקב שימוש לא נכון וזהיר במוצר על ידי התובעת. הנתבעת הוסיפה כי הפגיעה בעיניה של התובעת נגרמה לאחר שהאחרונה כוונה לעבר פניה את המתז ולחצה עליו. לכן, פירוט רכיביו הכימיים של המוצר לא היה יכול למנוע את הנזק, לדעת הנתבעת. לבסוף, הנתבעת הציגה בפני בית המשפט את תעודת הבדיקה של מכון התקנים שקבעה כי המוצר עמד בתו תקן.
דיון והחלטה
בפתח הדיון, השופטת דחתה את גרסתה של התובעת לאופן השתלשלות האירועים. לדעת השופטת, גרסתה של התובעת לא התיישבה עם ההיגיון וכללי פיסיקה פשוטים. שכן, גם אם התובעת הייתה מצליחה לפתוח את ההברגה במכשיר, החומר לא היה ניתז בזרם חזק לכל עבר. בנוסף, השופטת הביעה תמיהה על העובדה שהתובעת לא שמרה את המוצר אשר גרם לה נזק, לצורך הצגתו בבית המשפט. על כן, בהיעדר ראייה לפגם מסוים במוצר, השופטת קבעה כי ההסבר לקרות הנזק היה בכך שהתובעת כוונה את המתז לעבר פניה ולחצה על המשאבה, ככל הנראה בחוסר תשומת לב. על סמך קביעה זו, השופטת בחנה את יתר טענות התובעת.
באשר לטענה בדבר היות החומר מסוכן ואסור לשימוש ביתי, השופטת דחתה טענה זו. שכן, באותה עת לא היה כל תקן או הנחיה שאסרה על שיווק החומר לשימוש ביתי בשל מרכביו. בנוסף, לא דווחו על פגיעות נוספות כתוצאה משימוש ביתי בחומר ולא הוצגו חוות דעת מהן היה ניתן להסיק כי החומר היה מסוכן. לכן, השופטת קבעה ששיווק החומר עצמו בתקופה בה התרחשה הפגיעה לא עלה לכדי רשלנות הנתבעת.
לעניין דרך השימוש בחומר, השופטת דחתה גם טענה זו. לקביעתה, שימוש בדרך ההתזה היה נשלט יותר, כל עוד הדבר נעשה באופן נכון וזהיר ולא היה קיים פגם במוצר. יתרה מזאת, השימוש בתכשיר על ידי התזה מנע מגע עם הידיים ואפשר התזת כמות מבוקרת של חומר, על משטח נקודתי ובאופן מדויק. קרי, התזת החומר אפשרה שליטה בכמות ותרמה לבטיחות. על כן, לא נמצאה התרשלות בפעולות הנתבעת עת השתמשה במנגנון זה.
אולם, את טענתה העיקרית של התובעת בדבר הפרת חוק האחריות למוצרים פגומים, השופטת קיבלה. שכן, למוצר לא צורפו אזהרות והוראות שימוש מתאימות לאור הסכנה שהייתה טמונה בחומר. על פי החוק, אי צירוף האזהרה דנן למוצר, הפכה אותו לפגום. בנוסף, למוצר לא צורפו סימונים שהעידו על היותו מחיל חומר מסוכן. השופטת ציינה שאי פירוט זה עלה לכדי הפרת תקן רשמי וסטייה מסטנדרט ההתנהגות הסביר. לטענת התובעת, בהיעדר סימון מתאים, היא לא נקטה במספיק אמצעי זהירות, לרבות הגנה מפני סיכון של התזה לעיניים. לדידה, לו הסימון היה מופיע, היא הייתה נוקטת משנה זהירות והנזק לא היה נגרם. השופטת קיבלה טענה זו ומשכך, קבעה כי היה קשר סיבתי בין התנהגות הנתבעת לנזקה של התובעת. על כן, נפסקו לה פיצויים בשיעור של 92,000 ₪. עם זאת, נקבע כי לתובעת הייתה רשלנות תורמת בשיעור של 35% ולכן סכום הפיצויים, לאחר ניכוי תרומה זו, היה בסך 59,800 ₪.
