במדינה בעלת אקלים חם ויבש כדוגמת מדינת ישראל, מתרחשות שריפות לא אחת. כאשר נגרמים נזקי גוף או רכוש כתוצאה משריפה, ייתכן ויהיה ניתן להגיש תביעה אזרחית כנגד הגורם לאש. לרוב, העוולה אשר תשמש עילה לתביעה כזו היא עוולת הרשלנות המוגדרת בסעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין. יש לציין כי כאשר מדובר בנזקים שנגרמו כתוצאה מאש, סעיף 39 קובע חזקה אשר לפיה יש לראות את האדם אשר הדליק את האש או שהאש יצאה ממקרקעיו כרשלן. כוונת הסעיף היא כי בעל מקרקעין או מצית אש יהיה זה אשר יצטרך להוכיח כי לא התרשל. מצב זה שונה מן המצב הרגיל בו על התובע רובץ הנטל להוכיח כי הנתבע התרשל.
יש לכם שאלה?
תביעה שנדונה בבית משפט השלום ביפו עסקה בבקשה לפיצויים עבור נזקי גוף שנגרמו לאישה אשר נפגעה בשריפה. הפרשה החלה בעת שבני משפחתה של הנתבעת הבחינו לטענתם באש חזקה המשתוללת במגרש הגובל בחצרם. לטענת התובעת, בעת שהיא ובני משפחתה ניסו למגר את האש במגרש השכן במטרה למנוע ממנה להתפשט לכיוון ביתם, אירע פיצוץ אשר כתוצאה ממנו התקלח גופה של התובעת ונגרמו לה נזקים קשים. לשיטתה של התובעת, מקורה של הדליקה הייתה אש שהדליק שכן נוסף, אשר מגרשו גובל עם המגרש הצמוד לשטחה של התובעת.
טענות הצדדים - מי אשם בנזקי התובעת?
התובעת טענה כי הנתבע הורשע בהליך פלילי בעבירה של פזיזות ורשלנות באש, המצויה בסעיף 338(3) לחוק העונשין. הרשעה זו, לשיטתה של התובעת ועל פי סעיף 42א לפקודת הראיות, צריכה לשמש כראיה בהליך האזרחי. עוד נטען כי התובע הצית את האש מבלי שהודיע על כך לשכניו ומבלי שנקט כל אמצעי זהירות או כל פעולה העשויה הייתה למנוע את התפשטות האש. לכן, לטענת התובעת, הנתבע התרשל ומחובתו היה לשלם פיצויים בעבור נזקי הגוף שנגרמו לה.
מנגד, הנתבע טען כי אמנם הוא זה אשר הדליק את האש, אך לגרסתו בן משפחתה של התובעת ביקש ממנו להשאיר את האש בוערת בכדי שתשרוף קוצים בחצרה של התובעת. בנוסף, לטענתו של הנתבע הפיצוץ ממנה נפגעה התובעת נגרם כתוצאה מחפץ אשר בתוכו הניח בן משפחתה של התובעת חלקי רכב אשר התפוצצו וגרמו לפגיעתה.
"הנתבע התרשל ואחראי לשלם פיצויים"
בית המשפט דן בטענות הצדדים ובעדויות שנשמעו ופסק כי הנאשם התרשל, ולכן היה אחראי לנזקים שנגרמו לתובעת. לפסיקתו זו מסר בית המשפט מספר נימוקים. ראשית, כפי שציינה התובעת, הרשעתו של הנתבע בהליך הפלילי אכן נזקפה לחובתו ושימשה ראיה כנגדו. שנית, בית המשפט מצא כי הנתבע הוא זה שהצית את האש אשר יצאה ממקרקעיו. במצב עניינים כזה, קבע בית המשפט, מעיון בתוכנו של סעיף 39 לפקודת הנזיקין ניתן היה ללמוד כי חזקה על הנאשם שהתרשל. נקבע כי הנאשם לא השכיל לסתור חזקה זו.
בית המשפט פסק כי טענתו של הנאשם בדבר בקשתם של בני משפחתה של התובעת להשאיר את האש בוערת, או לחילופין טענתו כי התרשלו בכך שהציבו חבית ובה חלקי רכיב דליקים דינן להדחות. בהתאם לכך, בית המשפט מצא כי הנאשם התרשל ולכן היה אחראי לנזקה של התובעת.
בית המשפט ציין כי גם ללא היזקקות לסעיף 39 לפקודת הנזיקין אשר הפך את נטל ההוכחה, התוצאה לא הייתה משתנה. הסיבה לכך, אליבא דבית המשפט, הייתה קיומן של עדויות וראיות אשר לימדו כי הנתבע הדליק אש בחוסר זהירות, בלא אישור משירותי הכיבוי, ללא צינור מים בחצרו ולא ביצע כל נסיון לכבות את הדליקה. מעשים אלו על פי פסיקתו של בית המשפט היו מספיקים בכדי לחייב את הנתבע ברשלנות. בהתאם לכך, נקבע כי הנתבע יפצה את התובעת בעבור נזקי הגוף מהם סבלה.
.png)
