הגנה עצמית - כיצד בוחנים אם מתקיימת?

פעמים רבות נדרשים שופטים ועורכי דין העוסקים בתחום הפלילי לבחון את סוגיית ההגנה הידועה כ – "הגנה עצמית". הדיבור הגנה עצמית לא דורש פרשנות מרחיקת לכת כאשר שואלים את האדם אשר אינו משפטן, ואולם, כאשר נדרשים לשאלת פרשנות משפטית הדבר מקבל נופך מעט שונה מהמקובל.

לא בכדי פרשו בתי המשפט את הגנת ההגנה העצמית בצמצום רב וזאת על מנת למנוע מצב בו אנשים ינצלו לרעה את ההגנה לצורך פעילות עבריינית אלימה ממנה יכולים היו להימנע.

מהי אם כן הגנה עצמית וכיצד בוחנים אותה ?

הטענה בדבר "הגנה עצמית" מעוגנת בסעיף 34י לחוק העונשין:

"לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא כדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו; ואולם, אין אדם פועל תוך הגנה עצמית מקום שהביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את אפשרות התפתחות הדברים".

ובכן, כיצד בוחנים את נחיצותו של המעשה ביחס לאירוע הספציפי ?

סעיף זה מסויג בסעיף 34טז לחוק העונשין, לפיו טענת ההגנה העצמית לא תחול "כאשר המעשה לא היה סביר בנסיבות העניין לשם מניעת הפגיעה".

במסגרת טענת "הגנה עצמית" יש ליתן את הדעת על השאלה אם היו בידי הנפגע חלופות אחרות, פוגעניות פחות, לצורך הדיפת תוקפיו. כן יש לשקול את חומרת הסכנה שיצרו התוקפים אל מול מידת הכוח שהפעיל המותקף.

הכרעה בדבר קיומה של הגנה עצמית אינה פשוטה כלל ועיקר. בבואו להחליט אם עומדת לנאשם הגנה זו, נדרש בית-המשפט לאזן בין הרצון להגן על קורבנה של תקיפה, מחד, לבין אינטרס הציבור להשליט חוק וסדר ולמנוע "חיסול חשבונות" בדרך אלימה (ע"פ 61/83 שוקרון נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(2) 617, בעמ' 621).

גם כאשר ניגש עו"ד פלילי לבחון את חומר הראיות בטרם ייעוץ לנאשם יש לברר את הטענה בצמצום המחייב ובהתאם למבחנים אשר הותוו עפ"י פסיקת בית המשפט העליון.

מה הם אם כן היסודות לקביעת קיומה או אי קיומה של הגנה עצמית ?

בע"פ 20/04 קליינר נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 80, 90-91, נקבע כי על הטוען להתקיימותה של הגנה עצמית להוכיח התקיימותם של מספר יסודות:
1. תקיפה- הוכחת קיומה של תקיפה שהעמידה את המותקף בסכנת פגיעה מוחשית;
2. נחיצות- הוכחת נחיצותן של פעולות המותקף לשם הדיפת ההתקפה;
3. מיידיות- הוכחת מיידיות פעולות ההדיפה לאחר התקיפה;
4. סבירות - התקיימותו של מתאם סביר בין התקיפה ובין הפעולות שנעשו להדיפתה,
5. הוכחה - כי המותקף לא הביא בהתנהגותו הפסולה לתקיפה תוך שהוא צופה מראש את התפתחות הדברים.

על מי מוטלת ההוכחה לקיומה של הגנה עצמית?

לעניין נטל ההוכחה ציין כב' השופט קדמי כי על הנאשם רובץ נטל הראיה: עליו להבטיח כי תהיה בחומר הראיות הכולל תשתית מספקת להקמת ספק, שמא נתקיימו הנסיבות המקימות את הסייג, ודי בספק כדי להנותו ממנו. (יעקב קדמי, על הדין בפלילים, חלק ראשון, מהדורה מעודכנת תשס"ה-2004, עמ' 527).

בפועל, כאשר נאשם מנהל הגנתו בבית המשפו עליו ליצור תשתית ראייתית (או ראשיתה של תשתית) של הגנה עצמית ואז על התביעה להוכיח מעבר לכל ספק סביר באשר לעובדה שלא התקיים לענייננו סייג ההגנה העצמית.