מאת: עו"ד ג'ון גבע.

בהחלטה בתיק אזרחי 1774/03, בבית המשפט השלום בתל אביב, נידונה שאלת החבות בתאונת דרכים של התובע עיזבון המנוח אליק מיכלוב ז"ל (להלן: "המנוח"), שיוצג על ידי עו"ד יאיר לנדאו, נגד כלל חברה לביטוח בע"מ ואבנר איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ (להלן יחד: "המבטחות"), שיוצגו על ידי עו"ד שלמה ברקוביץ.

בתאונת הדרכים בה נהרג המנוח, התנגש המנוח שנסע ברכבו מסוג סיטרואן (להלן: "הרכב") בנגרר שחובר למשאית חונה כחוק (להלן: "המשאית").

המחלוקת בין הצדדים סבה סביב השאלה האם התאונה בה נהרג המנוח (להלן: "התאונה") הינה תאונת דרכים, כהגדרתה בחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), כאשר הנתבעות טענו שמכיוון והמנוח נהרג טרם ההתנגשות בנגרר עקב התקף לב, פטירתו אינה קשורה בתאונה.

במהלך הנסיעה בשעת התאונה, לטענת התביעה, הבחין המנוח במשאית לימינו, סטה שמאלה, אך מכיוון שלא סטה מספיק התנגש במשאית, ובכך עד רגע ההתנגשות היה בשליטה מלאה ברכב.

מאידך, טענו המבטחות כי המנוח נסע בנתיב השמאלי ובאורח פתאומי סטה ימינה לתוך המשאית והתנגש בה, כך שלשיטתם נפטר המנוח עובר לרגע ההתנגשות, ככל הנראה בעקבות התקף לב שתקף אותו.

לטענת המבטחות, אשתו של המנוח (להלן: "התובעת"), שנסעה עימו ברכב בשעת התאונה, סיפרה בעדותה שהמנות, שסבל מכאבים בליבו כמה פעמים לפני התאונה אך לא נבדק, סיפר לה במהלך הנסיעה שכואב לו בלב. עדות נוספת מביאות המבטחות מטופס התביעה למוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד"), בו הוצהר שהמנוח נפטר בעקבות התקף לב במהלך נסיעה שהובילה לתאונה.

בדיון בשאלת נסיבות פטירת המנוח, לא הכחישה התובעת את אשר העידה והצהירה, אך התכחשה לכך שבעלה, המנוח, קיבל התקף לב מיד טרם התאונה.

לגבי הצהרותיה למוסד, טענה שקיבלה עזרה בניסוח ההצהרה מפקידי המוסד, ובנוסף עדותה במשטרה כי לא זכרה דבר מהתאונה, תומכת בגרסתה שהצהרותיה למוסד אינן בהכרח חזות פני הדברים.

המבטחות טענו שמכיוון ונמצאו על גבו של המנוח מדבקות לניטור קצב הלב, יש להסיק שהמנוח היה מוכר כחולה לב בעבר והגיוני שרכן קיבל התקף במהלך נסיעתו.

בתשובה לכך, טענה התביעה שאלה מדבקות שהודבקו על גבו על ידי הצוות הרפואי שטיפל בו לאחר התאונה. בית המשפט קיבל טענתם זו, על סמך העובדה שלא נמצא כל תיעוד רפואי בתיקי המנוח לבדיקות לב ושימוש במדבקות ניטור.

בית המשפט פסק בהתאם למסכת העובדות, כי ניתן להסיק שהמנוח אכן היה חולה לב, אך אין בכך די על מנת למצוא שהמנוח קיבל התקף לב בסמוך לתאונה.

המבטחות ביקשו נתיחה לאחר המוות, כדי למצוא את סיבת הפטירה, אך נענו בשלילה על ידי בני משפחת המנוח, על כן חוות הדעת הפתולוגית גרסה שלא ניתן לעמוד על סיבת הפטירה. בנסיבות הגשת הבקשה, כ- 4 שנים לאחר פטירת המנוח, דחה בית המשפט את הבקשה, ואף ציין אותה כ"בבחינת ברכה לבטלה".
אשר על כן, נפסק שסיבת הפטירה איננה ידועה, וכן כפי הנראה לעולם לא תהיה ברורה לחלוטין.

הצדדים הביאו עדויות מומחים, כל אחד שיצדד בטענתו, שעל פי נסיבות הפגיעה ברכב נותנות את הדעת / מבטלות את האפשרות שהתאונה נגרמה בשל סטייה לא מספקת מהמשאית החונה. אף על פי כן,אף לא אחד מהמומחים קבע בחוות דעתו מהי הסיבה היחידה אשר גרמה לתאונה.

בית המשפט, בדונו בחוות דעת מומחי התעבורה מטעם הצדדים, לא ראה לנכון לאמץ לגמרי את אחת מחוות הדעת לגבי נסיבות התאונה.

בדיון המשפטי, מכוח סעיף 1 לחוק המגדיר תאונת דרכים כ"מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה", ציין בית המשפט שיש על התביעה להוכיח הן את פגיעת הרכב במשאית, והן את הקשר הסיבתי בין פטירת המנוח לבין השימוש ברכב.

היסוד הראשון לא היה שנוי במחלוקת, ואכן הרכב התנגש במשאית. ביסוד השני, נפסק כי הגיוני יותר שהתאונה נגרמה בין מחוסר תשומת לב ובין מסטיית הרכב באופן לא נכון מאשר שלקה בהתקף לב שגרם לאיבוד שליטה על הרכב, והרי שתאונות דרכים נגרמות לא אחת בנסיבות בהן הרכב והנהג תקינים ובריאים.

הוחלט לבסוף כי התאונה הינה במסגרת תחולת החוק, והיא אכן תאונת דרכים כהגדרתה.