מאת: עו"ד ג'ון גבע.

בפסק דין חלקי, שניתן בתיק אזרחי 41680/05 בבית המשפט השלום בתל אביב, נידונה תביעתה של מירב עמראן בת ה-16 (להלן: "מירב"), אשר יוצגה על ידי עו"ד בוסתנאי כרמי, כנגד פארק השעשועים נחשונים (להלן: "הפארק"); ביטוח חקלאי אגודה שיתופית, אשר הייתה המבטחת של הפארק בנזיקין; וקרנית (להלן יחד: "הנתבעים"), אשר יוצגו על ידי עו"ד אלון בלגה.

מירב, שהייתה ביום כיף בפארק, ביקשה ליהנות ממתקן ה'קרטינג', מכוניות שעשוע לנהיגה במסלול סגור, כפי שהגדיר בית המשפט על סמך דו"חות הבדיקה שנערכו ערב ייבוא מכוניות הקרטינג מאנגליה.

במהלך נסיעתה של מירב ברכב הקרטינג (להלן: "הרכב"), נתפס שערה בין הגלגלים, דבר שהוביל להשתלשלות מהלך פגיעתה כמו "מעשה שטן" כהגדרת השופט ד"ר אחיקם סטולר.

התביעה לפיצויים בגין הפגיעה העזה שסבלה מירב בכל חלקי גופה, פוצלה לשני חלקים, כאשר החלק הראשון, שאלת החלת חוק לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק"), הוא שנידון בפסק הדין, ומכיוון שנפסק, מטעמים כפי שנראה בהמשך, שאין תחולה לחוק, החלק השני בנוגע לשאלת הרשלנות, עתיד להידון בתקופה הקרובה.

מירב, לפי עדותה, חגרה עצמה בחגורת בטיחות, כפי שגם הונחתה לעשות כן, כאילו נסעה, לשיטתה, ברכב לכל דבר ועניין. בית המשפט מצא תימוכין להכרה כנ"ל, לפי הכינוי במסמכי הפארק, המבנה המכאני של הרכב ועוד. יחד עם זאת, בית המשפט מסייג את ההכרה של הדין הנוגע ל"רכב מנועי", וקובע כי מדובר ב"רכב שעשועים".

הדיון וההכרעה בדבר הרכב, שלא הוכר לבסוף כ"רכב מנועי" כהגדרתו בחוק, סבבו הן על מסמכי הייבוא, שסיווגו את רכבי הקרטינג כרכבי שעשוע, והן במישור המשפטי, כאשר התקבלה עמדת הנתבעים כי הרכב לא עמד בשני הקריטריונים הנדרשים להחלת החוק עליו, והם (1) שימוש תחבורתי; ו- (2) עיקר ייעודו הינו שימוש תחבורתי.

בית המשפט החשיב את העובדה שהרכב נועד לפעול אך ורק בתחומי הפארק, לצורך שלילת ההגדרה הבסיסית ל"רכב מנועי" – איננו לשימוש תחבורתי כי אם לשימוש שעשוע, וכן שאין עיקר ייעודו, גם בהנחה שיש ביכולתו, לשמש לצורכי תחבורה.

נוסף על כך, דעתו של בית המשפט, שמכיוון שדובר בנערה צעירה שבאה ליום כיף, אין לקבל את העמדה לפיה מירב עסקה, טרם כניסתה לרכב, בשאלה האם קיים לרכב כיסוי ביטוחי, או בשאלת יכולתו של הרכב לשמש כרכב מנועי ולנסוע בכביש ככל רכב אחר.

למעשה, כך נפסק, מדובר במתקן שעשועים במלוא המובן, בו ניתנת האפשרות לחוות את חווית הנהיגה ללא יותר מדקה וחצי במסלול תחום, ובאין כל אפשרות ממשית לנסוע ברכב מחוץ למתחם.

בית המשפט, על ידי הבאת תימוכין, ציין את שלושת היסודות המנויים בחוק להגדרת "תאונת דרכים" על ידי "רכב מנועי". בעניין היסודות בדבר הכוח המכאני והתנועה על גבי הקרקע, נקבע שללא ספק, בהתאם למפרט המכאני, עונה הרכב כמתאים.

אך, בעניין היסוד השלישי-היעודי, והוא שימוש הרכב למטרת תחבורה ציבורית, נראה כי הכוונה היא לא לרכב נשוא פסק הדין.
תכלית היסוד היעודי, כפי שנפסק, הינה לצמצם את תחולת החוק על כלי רכב אשר מונעים בכוח מכאני ונעים על פני הקרקע.

מטרה זו מושגת באמצעות פרשנות תכליתית הבוחנת לאו דווקא את מסוגלות הרכב וכשירותו לנוע בכביש, אלא האם הרכב מגשים את הרעיון שבהובלת נוסעים או מטען ממקום למקום.

כפי שנפסק בע"א 5847/96 חברה ישראלית לקירור נ' סובח, וצוטט ויושם במקרה דנן, תחימת הרכב למקום בו מופעל המתקן, פוגעת בצורה משמעותית בהגדרתו של הרכב לשמש לתחבורה יבשתית.

עוד מוסיף וקובע בית המשפט שהרכב לא עונה על דרישת עיקר הפונקציונאליות לשימוש לתחבורה, כי אם לשעשוע, והרי שכך, איננו "רכב מנועי" כהגדרת החוק בפרשנותו התכליתית כאמור. את הסיווג של רכב הקרטינג כרכב שעשוע, תומך בית המשפט בפסק הדין ע"א 1208/96 אורנשטיין נ' קרנית ואח'.

בהתאם, דחה בית המשפט את התביעה לפי החוק, ופסק הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 7,000 ₪ לנתבעים. המשך הדיון לפי שאלת הרשלנות, נקבע לעתיד הקרוב, ואין בפסק דין זה כדי להכריע סופית בתביעת הנזיקין.