בבית משפט השלום בתל אביב, התקבלה החלטת ביניים, בתביעת עזבון לילי רוזנטל ז"ל ודוד רוזנטל (להלן: "התובעים"), אשר יוצגו על ידי עו"ד גיל ברקאי, כנגד שמעון פרץ (להלן: "שמעון"), כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל") ואח', אשר יוצגו על ידי עוה"ד א. ירון, בלגה ורנרט.
 
ההחלטה ניתנה מפי כבוד השופטת יעל הניג, ועסקה בשאלת החבות, בתביעה מכוח חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "החוק").
 
העובדות, כפי שציין בית המשפט, אשר  היו בבסיס התביעה, הינן כלהלן: התובעים, דוד ולילי ז"ל, נסעו בקלנועית שברשותם (להלן: "הקלנועית"), עת שארעה תאונה בינם לבין שמעון, אשר נהג ברכבו (להלן: "התאונה"), ובוטח בפוליסת חובה אצל כלל.
 
התובעים היו מבוטחים בכלל, בפוליסת ביטוח לקלנועית (להלן: "פוליסת הקלנועית").
 
המחלוקת נשוא הדיון, סבה סביב השאלה אם יש לראות בקלנועית כ"רכב מנועי" כהגדרתו בחוק.
התובעים ביקשו להוכיח, שלא ניתן להחשיב את הקלנועית כרכב מנועי, ועל כן, לשיטתם, עילת התביעה הינה כלפי שמעון וכלל, כתאונת דרכים בין התובעים כהולכי רגל, לבין רכבו של שמעון וכלל.
 
מאידך, טענו שמעון וכלל, כי לראות בקלנועית כרכב, לפיכך מדובר בתאונת דרכים בין שני רכבים.
בהתאם, טענו שמעון וכלל, שממילא אין בסיס לתביעה כנגדם, הואיל ואין חבות ביטוחית. זאת משום שלדוד, שהיה הנהג בקלנועית בשעת התאונה, לא היה רישיון בר תוקף.
 
בית המשפט פנה לסעיף 1 לחוק, שם מוגדר, בין היתר, המונח "תאונת דרכים", כנובע עקב שימוש ברכב מנועי.
המונח "רכב מנועי", מוגדר אף הוא בסעיף הנ"ל, ב- 3 חלקים (באופן כללי ולהלן: "הגדרה בסיסית", "מצבים מרבים", "מצבים ממעטים").
 
כפי שמציין בית המשפט, בציטוט מתוך  ספרו של פרופ' א. ברק, על שיקול הדעת השיפוטי, לא מדובר ברשימה סגורה של כלי רכב, כפי שהיה ידוע בעת תיקון החוק, אלא יש לבחון כל כלי בהתאם להגדרת החוק, על כל רכיביה.
ההגדרה הבסיסית, אותה יש לבחון בראשונה, כדי לקבוע אם הכלי הינו "רכב מנועי", מגדירה: "רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית...".
 
אם הכלי אינו מתאים להגדרה הבסיסית, ניתן להכניסו לאחד מהמצבים המרבים, המוגדרים: "...לרבות רכבת, טרקטור, מכונה ניידת הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש ורכב נגרר או נתמך על ידי רכב מנועי...".
לבסוף, יש לבחון אם הכלי אינו נכנס בגדר המצבים הממעטים, שהם: "... ולמעט כסא גלגלים, עגלת נכים ומדרגות נעות".
 
לאור האמור לעיל, החל בית המשפט בבחינת ההגדרה הבסיסית.
 
בעניין זה נקבע, כי הקלנועית אכן עונה להגדרה, הואיל והיא נעה על פני הקרקע בכוחה המיכני, ולגבי הדרישה התעבורתית (היא הדרישה הבעייתית לרוב), נפסק שעיקר ייעודה לשמש לתחבורה יבשתית – להובלת אנשים המתקשים בניידותם.
 
הואיל ובית המשפט קבע, שהקלנועית נכללה בגדר ההגדרה הבסיסית, לא היה צורך לבחון את המצבים המרבים. יחד עם זאת, פנה בית המשפט לדרישת הכשירות ("... הכשירה לנוע בכוח מיכני בכביש..."), שבמצבים המרבים.
הדרישה לכשירות לנוע בכביש הינה מבחן של כשירות נורמטיבית, מבחינת דיני התעבורה, קרי האם מותר לכלי לנסוע בכביש, כפי שנפסק בעבר ברשות ערעור אזרחי 3534/97 אטליס נ' ישראלי ואח'.
 
נקבע, כי דרישת הכשירות עומדת בתנאי בלעדיו אין, רק ככל שהכלי נבחן כרכב מנועי לפי המצבים המרבים, דהיינו אם לא ענה על ההגדרה הבסיסית.
 
יחד עם זאת, היעדר כשירות נורמטיבית, עשויה, לדברי בית המשפט, לשמש כחיזוק לפרשנות להחלת מצבי המיעוט, על כלי רכב שענה על ההגדרה הבסיסית.
 
בהתאם, פנה בית המשפט לבחינת מצבי המיעוט בקשר עם הקלנועית, האם ניתן לראות בה כעגלת נכים או כסא גלגלים.
 
בהקשר זה נקבע, כי הקלנועית, שעיקר ייעודה לשרת את ציבור המתקשים בניידות, אינה כלי רכב לצורך הגדרת החוק, וכדברי בית המשפט: "מוגבלותם של אלה אינה צריכה לעודד אותם לעלות על הכביש...".
כמו כן נפסק, שאין בדיני התעבורה כל הסדר ביחס לכשירותה של הקלנועית לנוע בכביש, אך באמרת אגב, ציין בית המשפט, שלכל הפחות ניתן להסיק מכוח תקנות התעבורה, תשכ"א-1961, שהקלנועית אסורה בנסיעה בכביש, למעט לצורך חצייתו, אך לא קבע בכך מסמרות.
 
לבסוף קבע בית המשפט, כי הקלנועית היא "... בגדר רגליים משוכללות להולכי רגל מוגברים...", ועל כן נכללת במצבי המיעוט ככסא גלגלים או עגלת נכים, ואינה נחשבת כלי רכב. אשר על כן, נקבע שהתובעים היו בתאונה הולכי רגל, והמשך תביעתם מכוח החוק, היא כשל תביעת הולכי רגל את הנהג הפוגע (שמעון) וחברת הביטוח שלו (כלל).
 
מאת: עו"ד ג'ון גבע.