בבית משפט השלום בירושלים נדונה תביעתם של מישל ומוריס פינגר, שיוצגו על ידי עו"ד אבי הר-זהב (להלן: "התובעים"), כנגד פלאפון תקשורת בע"מ, ודן וריטה יעלון, שיוצגו על ידי עו"ד א. מסר (להלן יחד: "החברה" ו"דן וריטה", בהתאמה).
 
בפברואר 2008 ניתן פסק דין חלקי מפי השופטת מלכה אביב, בשאלה האם האנטנות, שהתקנתם ליד ביתם של התובעים היא הסיבה להגשת התביעה דנן, אכן מהוות לתובעים סכנה.
 
דן וריטה השכירו לחברה שטח מדירתם, לצורך התקנת אנטנות סלולריות. התביעה הוגשה בטענה שקרבת האנטנות לדירת התובעים מסוכנת.
 
בית המשפט הדגיש, כי מדובר בסוגיה חדשה בעולם המשפט ובתחום הרפואה - נזקי קרינה - כך שבשלב זה לא ניתן להגיע למסקנות מדוייקות בדבר ההשלכות שיש לאנטנות סלולריות.
 
כאשר קיימים פערי מידע, ולא ניתן לקבל תשובה מכרעת לשאלת הקשר הסיבתי, נפסק שניתן להסתפק ב"הערכת סיכונים", בשילוב עם שיקול דעת שיפוטי. בית המשפט איזכר את ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ' קרישוב, שם נפסק שהכרעה בשאלת הקשר הסיבתי נעשית, בסופו של דבר, על ידי בית המשפט, על בסיס הידע הקיים, גם אם אין די מידע לביסוס מסקנה מדעית, או אז נפסקת "אמת משפטית ביחס למציאות המדעית".
 
לדברי בית המשפט, יש לרכך את נטל ההוכחה המוטל על התובע, להראות כי מחלתו הינה תוצאה של הגורם אליו נחשף, כך שאין לדרוש, בנסיבות בהן המדע אינו מספק תשובות חד משמעיות, כי התובע יוכיח קשר כאמור ברמה הסתברותית של למעלה מ-50%. בית המשפט פסק, כי ככל שמדובר בנזקי תחלואה מודרנית, לא מתאימה השיטה ההסתברותית הנ"ל.
 
הודגש ההבדל המהותי בין עולם המשפט לבין אמות המידה המדוייקות של המדע, ונפסק שגם כאשר מדובר ברמת הוכחה שהמדע כלל לא רואה בה כהוכחה, וכאשר לא נמצאת אסכולה מדעית התומכת במסקנה מסויימת, עדיין ניתן לפסוק כי מתקיים קשר סיבתי משפטי.
 
יחד עם זאת סייג עצמו בית המשפט, וקבע שלא בכל מקום בו ניתן להניח כי בעתיד יוכח קשר הסיבתי, מתקיים הקשר, אלא בכל מקרה יש למצוא תימוכין כלשהם במדע הקיים.
 
לגבי נזקי קרינה, ציין בית המשפט, כי ניתן להסיק מקיומם של תקנים בינלאומיים, תקנות בטיחות בעבודה, הגבלות לגבי משך זמני חשיפה וכיו"ב, שקיים סיכוי כלשהו לקיומו של קשר סיבתי בין תחלואה לבין חשיפה לקרינה.
 
לפיכך, בהתחשב בקשיים הראייתיים, ומכיוון שמדובר בתביעה בגין נזקי גוף, קבע בית המשפט שבשלב זה, על מנת לדחות את התביעה, על הנתבעים להוכיח כי הקרינה הנפלטת מהאנטנות (קרינה לא מייננת), אינה מגבירה את הסיכוי לחלות. יודגש, כי בית המשפט דחה את עמדת הנתבעים, לפיה אין עדות ברורה לקשר סיבתי, כנימוק לדחיית התביעה.
 
אשר על כן נפסק, כי הן התובעים והן הנתבעים צריכים לעמוד בנטלי הוכחות- התובעים נדרשים להצביע על קשר סיבתי לכאורה, גם ללא עמידה ברמת הסתברות של 50% והנתבעים נדרשים להוכיח שלא מתקיים קשר סיבתי.
משהמדע בתחום החשיפה לקרינה עדיין בתחילת דרכו וישנן מחלוקות רפואיות בדבר השלכות החשיפה לקרינה, נפסק שיש לנקוט בגישה מחמירה להגנה על הציבור.
 
התובעים לא הצליחו לבסס קשר סיבתי ברמת הוכחה של למעלה מ-50%, אך הואיל ונקבע שרמה זו ממילא אינה בת השגה, ככל שמדובר על נזקי חשיפה לקרינה, אשר המדע לגביהם עדיין בחיתוליו, וכן הואיל והנתבעים לא הצליחו להוכיח שהאנטנות אינן מסכנות, נפסק שקרבת האנטנות לדירת התובעים מהווה סכנה.
 
 

עודכן ב: 13/04/2009