בבית משפט השלום בתל אביב נדונה תביעתה של כלל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "כלל"), כנגד יניב מרקוביץ’ (להלן: "יניב"). פסק הדין ניתן בינואר 2009, מפי כבוד השופט מנחם קליין.

עסקו של יניב (להלן: "העסק") בוטח אצל "כלל", באמצעות סוכנות הביטוח ביתן שירותי ביטוח (להלן: "הסוכנות"). אולם, בשל אי תשלום דמי הביטוח, כטענת "כלל", בוטלה הפוליסה.

לטענתו, העביר יניב את מלוא דמי הביטוח, באמצעות הסוכנות, ולאחר שמכר את העסק ביקש לבטל את הפוליסה, ואף קיבל לידיו החזרי פרמיות, כך שלא ייתכן, לטענתו, כי נותר חייב כספים כלשהם ל"כלל".

בתגובה טענה "כלל", כי לא מדובר בזיכוי, אלא "בתוצאה חשבונאית של ביטול הפוליסה ודרישה לתשלום החלק היחסי", ובכלל זה טענה שבגין הוצאת הפוליסה, לא קיבלה כספים כלשהם.

כן טענה "כלל", כי איננה מכירה את הסוכנות, אשר מעולם לא עבדה עימה, וכי הסוכנות אינה רשומה על גבי הפוליסה. לטענתה מדובר בסוכנות אחרת (להלן: "הסוכנות האחרת").

יש לציין, שמכיוון שטענתו המרכזית של יניב, לפיה שילם עבור הפוליסה אותה ביקש מ"כלל", הינה טענה מסוג "הודאה והדחה", כדברי בית המשפט, הנטל להוכיח כי אכן שילם את דמי הביטוח, וכי יש בתשלומים אלה כדי לחייב את "כלל" (קרי, שולמו לסוכנות שיש לה קשרי עסקים עם "כלל"), עבר ליניב.

בעניין זה ציטט בית המשפט את פסק הדין בע"א 642/61 טפר נ’ מרלה, בו נקבע כי צד הטוען טענה חשובה לתמיכה בעמדתו, נושא בנטל להוכחתה. כן הפנה להלכה המנחה מפסק הדין בע"א 4224/99 (חיפה) אסאו נ’ בנק דיסקונט לישראל, לפיו, במצב זה עובר נטל ההוכחה לנתבע.

על אף היפוך נטל הראיה, כאמור לעיל, קבע בית המשפט שיניב עמד בנטל להוכיח ששילם ל"כלל" את הכספים.

המחלוקת העיקרית, לדברי בית המשפט, סבה סביב השאלה אם יש לראות בסוכנות כשלוחה של "כלל", ככל שנקבע שבסיכומו של דבר הכספים שיניב העביר לסוכנות, לא הגיעו ליעדם.

בית המשפט פסק, כי בהתאם להוראת סעיף 34 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, ועל פי י’ אליאס "דיני ביטוח", כרך א’, בעמ’ 515, קיימת חזקה חלוטה לפיה תשלום פרמיות לסוכן, כמוהו כתשלום לחברת הביטוח, כך שעם העברת הפרמיות מהמבוטח לסוכן, "משתחרר המבוטח מחובתו, והסיכון כי דמים אלה לא יגיעו, בסופו של דבר, למבטח, מוטל במלואו על האחרון".

לדברי בית המשפט, סעיף 34 הנ"ל נועד להגן על ציבור המבוטחים, ומשכך יש לראות בסעיף כחל הן לגבי "סוכנים ראשיים" והן לגבי "סוכני משנה". דהיינו, אין בטענתה של "כלל", כי אינה עובדת עם הסוכנות באופן ישיר, כדי לפטור אותה מהחזקה שמקים סעיף 34.

כמו כן הדגיש בית המשפט, כי המבוטח אינו צריך לערוך "חקירה מעמיקה" בנוגע לדרכי ההתקשרות בין חברת הביטוח לבין הסוכן עימו הוא מתקשר.

נפסק, כי אם "כלל" לא הייתה מעוניינת שהסוכנות האחרת תשווק פוליסות ביטוח "כלל" באמצעות סוכני משנה, הרי שחובה עליה להוציא הנחייה מסודרת בנושא, ומשלא עשתה כן, לא תוכל להתנער מההתקשרות עם הסוכנות כסוכנות משנה של הסוכנות האחרת.

לסיכום ציין בית המשפט, כי לא היה זה מעסקו של יניב לבחון את טיב היחסים שבין הסוכנות לבין "כלל", וכי גם אם קיימים ביחסים אלה אי סדרים כלשהם, הם אינם מעניינו, ואין בהם כדי להשפיע על הכיסוי הביטוחי שבגינו שילם. לפיכך, נדחתה התביעה.

מאת עו"ד ג’ון גבע.


עודכן ב: 13/04/2009