לא ניתן להפריד את מרכיבי הפגיעה הנפשית של נפגע משנה על פי הילכת `אלסוחה`

בבית משפט המחוזי בירושלים נדונה תביעתם של מספר בני משפחה, שנפגעו ומקצתם נהרגו בתאונת דרכים, ושל מנורה מבטחים פנסיה בע"מ (להלן: "המשפחה" ו"מבטחים"), שיוצגו על ידי עו"ד יעקב אביעד ועו"ד גיא כהן, בהתאמה, כנגד מנורה חברה לביטוח בע"מ ואח’, שיוצגו על ידי עוה"ד עוזי לוי ומחמוד דחלה (להלן: "מנורה"). פסק הדין ניתן בספטמבר 2008, מפי כבוד השופט יצחק ענבר.

מדובר בתביעה לתגמולי ביטוח בגין תאונת דרכים, בה נהרגו אם המשפחה והבת בת השנה, וכן נגרמו נזקים נפשיים ונזקי גוף שונים ליתר בני המשפחה.

בעקבות התאונה, סובל אב המשפחה מנזקים נפשיים. בהתאם לחוות דעת פסיכיאטרית שהוצגה בפני בית המשפט, פגיעתו מורכבת הן מאובדן אשתו ובתו והן מתגובה ישירה לתאונה. סה"כ נקבעה לאב נכות נפשית לצמיתות, בשיעור 20%.

לשיטתה של "מנורה", החלק מנכותו הנפשית של האב, המיוחס לאבדן שתיים מבנות משפחתו, לא נבע במישרין מהתאונה, אלא מדובר בתגובה מאוחרת, שאינה בת פיצוי במסגרת התאונה.

לדברי בית המשפט, לא ניתן להפריד באופן קטגורי את הנזקים הנפשיים שנגרמו לאב המשפחה, בין פטירת אשתו ובתו – כתגובת דיכאון מאוחרת למועד התאונה, לבין הנזקים האחרים שנגרמו לו ולבני משפחתו האחרים בתאונה עצמה.

בית המשפט לא קיבל את טענתה של "מנורה", לפיה "דיכאון תגובתי", ממנו סובל האב, אינו בר פיצוי, ואף ציין כי ברע"א 444/87 אלסוחה נ’ עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל (להלן: "פרשת אלסוחה"), נדחתה האבחנה בין נזק נפשי, שנגרם באורח מיידי, לבין פגיעות המגיעות בשלב מאוחר יותר.

לפיכך נדחתה הטענה, לפיה אין מקום לפיצוי בגין סבלו של האב שנובע מפטירת אשתו ובתו.

כמו כן נקבע בפרשת אלסוחה, כי הגורם הקובע אם פגיעה נפשית הינה בת פיצוי, הוא עוצמת הפגיעה ורצינותה, ולאו דווקא קרבת הזמן והמקום (התנאי השלישי שנקבע בפרשת אלסוחה, כמתואר להלן). בענייננו, ציין בית המשפט, כי הנזק שנגרם לאב הינו קשה ומשמעותי באופן שיש בו כדי להשפיע על תפקודו.

לטענת "מנורה", בהפרדת מרכיב ה"דיכאון התגובתי" מנכותו הנפשית של האב, תיוותר לו נכות של 10% בלבד, אשר אינה מצדיקה פיצוי. לדברי בית המשפט, מכיוון שלא ניתן לכמת את גורמי המשנה המרכיבים את סך הנכות הנפשית, עומד האב בתנאי הרביעי, שנקבע בפרשת אלסוחה, בעניין היקף הנזק הנפשי הנדרש לזכאות לפיצויים בגין סבל נפשי, כנפגע משנה, בהתאם למכלול הנכות הנפשית, אשר כולה בת פיצוי.

תנאי הזכאות, כפי שנפסקו בפרשת אלסוחה, הינם: מידת קירבה מדרגה ראשונה של התובע לנפגע; התרשמות ישירה של מהתאונה; קירבה בזמן ובמקום לתאונה; מידת פגיעה של נזק נפשי משמעותי, תגובות נפשיות קשות.

בית המשפט ציין את ע"א 2935/98 דריז נ’ אררט חברה לביטוח בע"מ, שם נפסק, כי לא כל נזק נפשי של מי שאיבד קרוב משפחה, ייכלל במסגרת פרשת אלסוחה. אולם, פגיעה נפשית קשה בשיעור 20% המצריכה המשך טיפולים פסיכיאטריים, גם ללא מחלת נפש, מהווה נזק בר פיצוי.

אשר על כן, נפסק, שנכותו הנפשית של אב המשפחה, לצורך חישוב הפיצויים, תיחשב לפי סך הנכות, בשיעור 20% לצמיתות, ושיעורי הנכות הזמניים השונים שנקבעו לו מעת לעת.

באופן דומה לקביעה לגבי אב המשפחה קבע בית המשפט, כי נכויותיהם של שאר בני המשפחה שהיו מעורבים בתאונה, אינן ניתנות לחלוקה, וכי הפיצוי בגין הנכויות הנפשיות ייקבע בהתאם לסך הנכות.

כמו כן, נפסקו פיצויים בגין נכויות אורטופדיות, אבדן השתכרות, אבדן זכויות פנסיוניות וכו’.

במקביל, אוחדה תביעת שיבוב של "מבטחים", עם תביעת המשפחה. לטענת "מבטחים", על "מנורה" להשיב סכומים המשולמים על ידה לשארי אם המשפחה, במסגרת פנסיית שארים.

תביעת "מבטחים" נסמכת על החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד-1964 (להלן: "חוק הטבת נזקי גוף"). בע"א 331/75 מבטחים נ’ פלאצ’י ואח’ נקבע לעניין זה, כי "מבטחים" זכאית לתבוע רק את תשלומי העבר. דהיינו, חוק הטבת נזקי גוף חל לגבי העבר, ועל מנת לקיים זכות שיפוי לתשלומים צופי פני עתיד, יש צורך בהוראת חוק מפורשת.

בית המשפט ציין מספר הוראות חוק המקנות זכות שיפוי בגין סכומים מהוונים מראש: סעיף 328(א) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995; סעיף 60 לחוק שירות המדינה (גמלאות) [נוסח משולב], תש"ל-1970; סעיף 36(א)(2) לחוק הנכים (תגמולים ושיקום), תשי"ט-1959.

לפיכך נפסק, ש"מנורה" תשלם ל"מבטחים" את תשלומי הפנסיה ששילמה בעבר, עד למועד עריכת חוות הדעת שצורפה לתביעה, אך לא את הסכומים שישולמו על פי היוון עד מועד פרישת אם המשפחה, בגיל 64.

מאת עו"ד ג’ון גבע.