מרוץ ההתיישנות יידחה על לידיעת התובעים אודות המצב המשפטי בקשר לפרשנות רכיב הקשר הסיבתי

בבית משפט המחוזי בתל אביב נדונו שתי בקשות לסילוק על הסף מחמת התיישנות, בתביעתם של אריאל דוננפלד ורותי שטרנברג (להלן: "התובעים"), שיוצגו על ידי עו"ד קנר, כנגד קיבוץ מעיין צבי ומדינת ישראל (להלן: "הנתבעים"), שיוצגו על ידי עו"ד שמואלי ועו"ד תדמור-ברנשטיין, בהתאמה.

ההחלטה ניתנה באוגוסט 2008, בה דחה בית המשפט את בקשות הנתבעים לסילוק התביעה על הסף, מהנימוק שחל סעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "החוק").

אבי התובעים איזו דוננפלד ז"ל (להלן: "המנוח") עבד, במועדים הרלוונטיים לתביעה, במוסך מעיין צבי (להלן: "המוסך"), אשר פעל בניהול ובפיקוח הנתבעים, ועל פי הנטען בכתב התביעה נפטר כתוצאה ממחלת סרטן, שמקורה בחשיפה לאבק אסבסט, במהלך עבודתו במוסך.

המחלה התגלתה אצל המנוח, בשנת 1981, כמספר חודשים לפני מותו, כמו גם אצל עובדים נוספים של המוסך, אשר חלו במחלות סרטן מסוגים שונים.

בית המשפט ציין, כי ממועד גילוי המחלה ופטירת המנוח, ועד הגשת התביעה, חלפו למעלה מ-20 שנים, ועל כן תקופת ההתיישנות לכאורה חלפה. לפיכך נדרש בית המשפט לבחון האם מתקיימים החריגים לעניין דחיית מרוץ ההתיישנות.

כנגד הנתבעים, התקיים בעבר הליך משפטי דומה, שהחל בשנת 1995, של עובד אחר של המוסך, שהסתיים בחיוב הנתבעים לשלם לתובע שם פיצויים בגין נזקי חשיפה תעסוקתית [ע"א 1639/01 קיבוץ מעיין צבי נ’ יצחק קרישוב ואח’, פ"ד נח(5) 215 (להלן: "פסק דין קרישוב")].

לטענת התובעים, לא היה להם כל קשר ליתר העובדים במוסך, וכן לא ידעו על פסק הדין קרישוב, עד לפרסומו בעיתונות, במהלך שנת 2001. רק בשלב זה, פנו התובעים לעו"ד אשר ייצג את התובע קרישוב, הוא גם ב"כ התובעים בתביעה דנן.

בית המשפט נדרש להכריע בשאלת היחס שבין סעיף 8 לחוק לבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), הדנים בנושא ההתיישנות, במצב שבו התובע לא היה מודע לעובדות המהוות את עילת תביעתו. על פי סעיף 8 לחוק, נדחה מרוץ ההתיישנות, במצב האמור, עד אשר העובדות הרלוונטיות נודעות לתובע, ואילו סעיף 89(2) לפקודה קובע תקופת ’גג’ בת 10 שנים, לתביעות בגין נזקים, עד לגילוי העובדות הקשורות בנזק הנתבע.

בית המשפט ציין, כי סעיף 89(2) לפקודה חל רק לגבי רכיב הנזק, ואילו סעיף 8 לחוק חל לגבי גילוי מאוחר של כל יתר רכיבי התביעה. לפיכך קבע בית המשפט, כי מועד גילוי רכיב הקשר הסיבתי, כפוף להוראת סעיף 8 לחוק, ואין לגביו "תקרת התיישנות".

לצורך החלת הוראת סעיף 8 לחוק, אשר אינה קובעת תקרת התיישנות, כאמור, הסתמך בית המשפט, בין היתר, על פסק הדין בעניין ע"א 1254/99 המאירי נ’ הכשרת היישוב, פ"ד נד(2) 535.

יחד עם זאת, ציין בית המשפט, כי השעיית מרוץ ההתיישנות, מכוח סעיף 8 לחוק, כפופה לכך שבידי התובעים לא הייתה כל מודעות, הן בפועל והן בכוח, בדבר העובדות שנעלמו מידיעתם.

לדברי בית המשפט, עד לפסק דין קרישוב, בו נוצר תקדים לעניין הקשר הסיבתי בין מחלת התובע שם לבין חשיפתו לאבק האסבסט במוסך, לא ניתן היה לבסס כל קשר סיבתי בין מחלת המנוח לבין עבודתו במוסך, וכי גם לו היו פונים התובעים לגורמים רפואיים ו/או ממשלתיים, היו נענים, ככל הנראה, בשלילה לגבי שאלה זו. משמע, במהלך הזמן טרם חלפה תקופת התיישנות בת 7 שנים על פי החוק, ממילא לא הייתה לתובעים עילת תביעה.

לסיכום הוחלט, כי ככל ש"הגורם שהוביל להגשת התביעה, הוא פסק הדין שניתן בערעור שהוגש על פסק הדין בתביעתו של מר קרישוב, ושינה את תמונת המצב המשפטי, וכן את סיכויי התביעה...", ובכלל זה מדובר בפרשנות חדישה לגמרי של משמעות המונח "מאזן ההסתברויות" בהשוואה ל"מובהקות מדעית", לצורך קביעת קשר סיבתי, ועל כן יש לדחות בענייננו את תחילת מרוץ ההתיישנות עד למועד מתן פסק דין קרישוב, בשנת 2004.

כן נקבע, ש"יש לצמצם את היקף הבירור המצופה מהתובעים, בכל הנוגע לנתונים רלוונטיים...", באופן שבנסיבות המקרה, אין לייחס חשיבות רבה לעובדה שהתובעים לא שקדו על פניות לגורמים מוסמכים, לצורך בירור הקשר הסיבתי בעניין המנוח, ככל שממילא, כאמור, לא נוצר עוד התקדים שעלה מפסק דין קרישוב.

בהתאם קבע בית המשפט, שעד שנת 2004, בהתחשב בגורמים שונים, כגון היקף המידע שנגלה בשל פרסום פסק דין קרישוב, סיכויי הצלחתם בתביעה פוטנציאלית טרם פרסומו וכו’, לא הייתה לתובעים כל ידיעה לצורך החלת הסייג בדבר סעיף 8 לחוק, כאמור לעיל, ולמעשה נעלמו מהם העובדות שהקימו את עילת תביעתם.

אשר על כן, נדחו הבקשות לדחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, ונקבע שיש לדחות את מרוץ ההתיישנות, מכוח סעיף 8 לחוק, עד לידיעת התובעים, בשנת 2004, לגבי הפרשנות שניתנה למונח "קשר סיבתי" בנסיבות המקרה, בפסק דין קרישוב.

מאת עו"ד ג’ון גבע.