בפסק דין שניתן לאחרונה בבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, תקיפה שאירעה לגבר בשנות ה-30 לחייו בדרכו הביתה לאחר אימון בחדר הכושר של מקום עבודתו הוכרה כתאונת עבודה. העובד, מנהל חשבונות לקוחות בחברת הייטק, התאמן בחדר הכושר שנמצא במקום העבודה לאחר סיום יום עבודתו, ובדרכו הביתה הותקף על ידי רוכב קטנוע.
המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעתו להכרה באירוע כתאונת עבודה, אך בית הדין לעבודה קבע שההפסקה לאימון בחדר כושר שהמעסיק הקים ועודד את העובדים להשתמש בו, אינה מנתקת את הקשר בין העבודה לתאונה שאירעה בדרך הביתה, קיבל את התביעה והורה לביטוח הלאומי להכיר בעובד כנפגע עבודה.
האם חדר כושר במקום עבודה אשר מעודד את עובדיו להשתמש בו מהווה חלק אינטגרלי מהעבודה?
העובד, יליד 1992, נהג להתאמן בחדר הכושר שנמצא במקום העבודה כחלק משגרת החיים שלו. לדבריו, האימון היה חלק מהדרך שבה הוא מחדש את המשאבים לקראת המשך העבודה או בתום יום העבודה. לאחר האימון, בשעת ערב, הוא נסע לביתו בתל אביב.
במהלך הנסיעה נקלע העובד לוויכוח עם רוכב קטנוע, שהסתיים בכך שהרוכב תקף אותו באלימות. העובד נפגע וקיבל טיפול רפואי. הוא הגיש תביעה להכרה בתאונה כתאונת עבודה, אך הביטוח הלאומי דחה את התביעה בטענה שהתאונה לא אירעה תוך כדי העבודה או בדרך ישירה מהעבודה לבית.
העובד טען שחדר הכושר הוא חלק בלתי נפרד מתנאי העבודה בחברה. הוא הצהיר שכחלק משגרת העבודה, העובדים נוהגים לבקר בחדר הכושר במהלך יום העבודה ועל חשבון זמן העבודה, כאשר המעסיק אף דורש מהעובדים לעשות זאת במטרה לשפר את ביצועיהם.
העובד הדגיש שמעסיקים בתחום מתגאים בכך ומפרסמים את זה במסגרת גיוס עובדים. הוא העיד שנהג במהלך העבודה לבקר בחדר הכושר, וכי המנהל שלו אף דרש ממנו מפעם לפעם להשקיע במהלך יום העבודה בשחרור ובריענון בחדר הכושר, ואף נזף בו כאשר לא עשה זאת. העובד תיאר שהמנהל אמר לו במפורש שהוא מצפה ממנו לא לשבת מול המחשב כל היום, אלא ללכת לחדר הכושר. חדר הכושר נמצא בתוך מתחם העבודה, משמש את העובדים בלבד ללא תשלום, והגישה אליו מתאפשרת באמצעות כרטיס עובד בלבד.
לחיזוק טענותיו זימן העובד לעדות את אחד מחבריו לעבודה. העד תמך בגרסתו והעיד שחדר הכושר הוצג לו כחלק בלתי נפרד מהחברה כשהתקבל לעבודה. הוא תיאר שצוות הוולנס, שאחראי על איכות החיים של העובדים בחברה, הציג לו את חדר הכושר כחלק מהותי מהחברה, והוסיף שהיו אימונים שהחברה ארגנה, כמו אימוני פילאטיס קבוצתיים, שהצוותים השונים בחברה היו הולכים אליהם יחד כפעילות מגבשת.
כמו כן, המדריכים בחדר הכושר הם עובדי החברה במשרה מלאה, מקבלים משכורת מהחברה ויש להם את כל ההטבות של עובדי החברה, כולל ביטוח שיניים. העד הבהיר שאין חובה להתאמן בחדר הכושר, אך המנכ"ל והמנהלים מעודדים את העובדים להשתמש בו.
האם העובד עסק בפעילות נלווית לעבודה או ביצע הפסקה בתום העבודה בדרך לביתו?
המוסד לביטוח לאומי טען שאימון בחדר הכושר אינו מהווה פעילות נלווית לעבודה כמשמעה בחוק ובפסיקה, והדגיש שהעובד לא התאמן בשעות העבודה אלא בשעות הערב לאחר סיום יום העבודה, שלא חלה חובה על העובדים להתאמן בחדר הכושר, ושכושר גופני אינו חלק מדרישות התפקיד.
כמו כן, הביטוח הלאומי הפנה לפסיקות קודמות שקבעו שאימוני כושר שעובד מבצע באופן עצמאי ובזמנו הפרטי, גם אם המעסיק דורש רמה גבוהה של כושר גופני, אינם הופכים לאימונים במסגרת העבודה. הביטוח הלאומי טען שחדר הכושר הוא מעין הטבה לעובדים, בדומה לאולם קולנוע או מסעדה, ולא פעילות שקשורה באופן ישיר לעבודה. בנוסף, הביטוח הלאומי טען שהעובד לא זימן נציג מטעם המעסיק שיעיד ויאשר את גרסתו לגבי עידוד השימוש בחדר הכושר.
נשיאת בית הדין לעבודה, יחד עם נציגת ציבור העובדים ונציגת ציבור המעסיקים, בחנו את המקרה לפי שני מסלולים משפטיים. המסלול הראשון היה בחינה האם האימון בחדר הכושר מהווה פעילות נלווית לעבודה.
בית הדין לעבודה סקר את המבחנים שנקבעו בפסיקה, הכוללים את מידת העניין שיש למעסיק בפעילות, מי יזם ומימן אותה, האם הייתה חובת השתתפות, ומה מידת הרלוונטיות של הפעילות לעבודה. בית הדין מצא שחדר הכושר נמצא בתוך מקום העבודה, הכניסה היא באמצעות כרטיס עובד בלבד, והמנהלים מעודדים שימוש בו. מנגד, בית הדין קבע שכושר גופני אינו חלק מדרישות התפקיד, ושחדר הכושר הוא מעין הטבה.
המסלול השני היה בחינה לפי סעיף 81 לחוק הביטוח הלאומי, העוסק בהפסקה וסטייה בדרך מהעבודה לבית. בית הדין קבע שאכן חלה הפסקה, אך זו הייתה עבור פעילות שהמעסיק יזם ועודד את העובדים לבצע.
על פי מסלול זה, נשיאת בית הדין החליטה לקבל את התביעה, וקבעה שיש להבחין בין המקרה הנוכחי לבין מצב שבו עובד יושב בבית קפה עם חבר למשך שעה וחצי לפני שהוא נוסע הביתה, שאז ברור שמדובר בהפסקה המנתקת את הקשר לעבודה.
יש לך שאלה?
נשיאת בית הדין הסבירה שהאימון בחדר הכושר הוא פעילות הקשורה בקשר כלשהו לעבודה, במיוחד נוכח הזיקה של המעסיק שהקים חדר כושר במקום העבודה ועודד את העובדים להשתמש בו. על כן, לפי קביעת בית הדין, הקשר בין הפעילות לעבודה חזק מספיק כדי להצדיק הכרה באירוע כתאונת עבודה.
ב"ל 27835-07-24
.png)
