עד לחקיקת חוק הפלת"ד (פיצויים לנפגעי תאונות דרכים) שולמו הפיצויים לאחר שנקבעה אחריות הניזוק,במקרה והיה זה הנהג. גורל הנוסעים אף הוא נחרץ לפי מידת האחריות של הנוהג ברכב בו הם נסעו או אחריות נהג הרכב הנוסף,אם היה .
עם כניסת החוק לתוקף ,לפני כמעט 30 שנה חלו 2 שינויים עיקריים-
א.במידה והנוהג הוא בעל ביטוח חובה ויש בידו רשיון נהיגה (אם נשלל רשיונו יוכל עדיין להוכיח כי לא היה מודע לשלילה) ,חברת הביטוח מכסה את כל הנוסעים ברכב המבוטח, כולל הנהג, ואין כל נפקות למידת האחריות של הנהג הנוהג לתאונה ולתוצאותיה. ב. הסכום של כאב וסבל הוא מוגבל ואינו נתון לשיקול דעת_הוא פונקציה של % הנכות אשר נקבע על ידי מומחה המתמנה על ידי בית המשפט, והצדדים אינן רשאים להגיש חוות דעת רפואיות מטעמם ,ואף אינם רשאים להעביר לרופא המומחה אישורים המהווים בפועל חוות דעת.
בתאונות בהן קיים גוף סטטוטורי נוסף המעורב בפיצוי,כגון המוסד לביטוח לאומי, מי שיקבע את הנכות הוא הוועדה הרפואית של אותו מוסד ,וועדה "היושבת על פי דין.
במידה והניזוק יבחר לא לפנות לביטוח לאומי, יהיה עליו לממן את מינוי המומחה הרפואי, ובית המשפט ינכה את הסכומים שהביטוח הלאומי היה משלם לו פנה אליו ונקבעה לו נכות.
במצבים כגון אלה חשיבות רבה לנסיונו של עורך הדין-ישנם מקרים, כגון שבר בחוליה שנרפא והמעניק 5% נכות, ובהם כדאי לפנות לביטוח לאומי,למרות שכיום לא משלמים עבור 5% ,מאחר ומגיעים לבית משפט עם קביעת נכות "חינם".קיימים מקרים בהם יש חשיבות לעיתוי בהגשת התביעה ובקשת המינוי, כפועל יוצא מסוג הפגיע וההערכה כי מומחה עשוי להעניק נכות, בעוד שהוועדה עלולה לקבוע כי האיש בריא ושלם. קיימת גם אפשרות להביא ראיות לסתור את ממצאי המוסד לביטוח לאומי, אך בקשות מסוג זה נבחנות בקפידה ונדחות לרוב.