פסק דין בתביעת אישה כנגד בעלה לשעבר למספר סעדים

 

לפני תביעה שהגישה אשה גרושה (להלן: התובעת) נגד בעלה הגרוש (להלן: הנתבע) ונגד אשתו הנוכחית  (להלן: הנתבעת). בכתב התביעה המתוקן עותרת התובעת לסעדים הבאים:

 

א. פסק דין הקובע שהדירה הידועה כגוש ---- חלקה --- רח' ---- -----  -----נרשמה על שם הנתבעת ע"מ לאפשר לנתבע להתחמק מחובותיו לתובעת.

 

ב. לכן הדירה הנ"ל שייכת לנתבע ולכן ברת עיקול ע"י התובעת להבטחת זכויותיה לפי תנאי הסכם הגירושין והחובות בתיקי הוצל"פ.

 

ג.כל תשלומי משכנתא משולמים אך ורק ע"י הנתבע ללא כל השתתפות הנתבעת ולכן אין לנתבעת כל זכויות בנכס.

 

ד. הנתבעת חייבת אישית ברווחים מהנאמנות.

 

ה. לחילופין, זכאית התובעת לפס"ד שקובע שלנתבע בעלות ב- 40% מהנכס (המהווה השקעת מזומן של 381,650 ₪) ומחצית מהיתרה המשולמת ע"י המשכנתא.

 

 

 

א. התובעת והנתבע היו נשואים כדמו"י והתגרשו זמ"ז בג"פ כדמו"י ביום 31.12.91.

 

ב. קודם גירושיהם, ביום 3.9.91 חתמו התובעת והנתבע על הסכם גירושין, אשר אושר על ידי בית הדין הרבני ב----- וניתן לו תוקף של פסק דין ביום 31.12.91 (להלן: ההסכם).

 

ג. ההסכם כלל חיוב הנתבע במזונות הקטינים ומדורם והוראות לעניין דירת בני הזוג בישוב-----, שהיתה מצויה באותה עת "בשלבי בניה אחרונים".

 

ד.התובעת נקטה ונוקטת הליכים נגד הנתבע בלשכת ההוצל"פ לגביית כספים שנפסקו לטובתה.

 

ה.התובעת והנתבע המשיכו לנהל הליכים שונים בפני בית המשפט, בפני בית הדין הרבני האיזורי  ובפני בית הרבני הגדול ואף לבית המשפט הגבוה לצדק הגיעו.

 

ו. לאחר גירושי בני הזוג נרכשה הדירה ונרשמה על שם הנתבעת.

 

 

בישיבת יום  7.2.07 הסכימו הצדדים על המוסכמות והפלוגתאות (בית המשפט נתן בו ביום להסכמתם תוקף של החלטה), כדלקמן:

 

א. התובעת והנתבע היו בעל ואשה שהתגרשו ב- 31.12.91.

 

ב. התובעת נוקטת בהליכים בלישכת ההוצאה לפועל נגד הבעל בגין מזונות.  על פי התביעה מגיע החוב לכ- 238,000 ₪, אם כי לדעת ב"כ הנתבעים החוב עומד על כ- 80,000 ₪.

 

ג. נרכשה דירה בשנת 2001, אשר נרשמה ע"ש הנתבעת, שהיא אשתו הנוכחית של הנתבע.

 

האם על דרך האמת היה זה הנתבע שרכש את הדירה והדירה, אכן, שלו, אלא שהוא במחשבה אחת עם אשתו הנוכחית, רשמו את הבעלות בדירה על שם אשתו, כל זאת במגמה להבריח את הנכס מהתובעת ולמנוע ממנה להפרע מן הדירה את חובה מן הבעל או שהדירה, אכן, שייכת לאשתו הנוכחית של הבעל, כפי שהיא רשומה.

 

 

לאור נסיונות לפרוץ את  מסגרת השאלה שבמחלוקת שנקבעה בין הצדדים ניתנו מספר החלטות בעניין המסגרת הדיונית כדלקמן:

 

 

על כן, לא אתיר שאלות המתייחסות לשאלת מימוש הסכם הגירושין". (עמ' 16 לפרוטוקול).

 

ב. "לא יימחק מאומה מהפרוטוקול.

 

עו"ד טובי ממשיך לשאול חרף החלטת ביהמ"ש על אודות השאלות השנויות במחלוקת ועל כן הוא מקבל תשובות בעניין זה.  החלטתי בעניין השאלה השנויה במחלוקת בעינה עומדת ותביעה זו תתמצה אך ורק בשאלות השנויות במחלוקת". (עמ' 17 לפרוטוקול).

 

ג.  "למרות החלטתי הקודמת שתביעה זאת תתמצה במוסכמות ובשאלה שבמחלוקת שאין בהם כל מאומה לעניין הסכם הגירושין שבין הצדדים וביצועו, ובוודאי לרבות תוכנו, חרג ב"כ הנתבעים מהשאלות השנויות במחלוקת וכתוצאה מכך גרר את העדה לתת תשובות המתייחסות להסכם.

יואיל ב"כ הנתבעים להתרכז בשאלה שבמחלוקת". (עמ' 22 לפרוטוקול).

 

ד. "בכתב התביעה 5 עתירות לסעדים.

 

 

 

אלה הסעדים. על-כן, אין מקום לשאול על אודות סעדים אחרים שנופו על ידי קביעת השאלה שבמחלוקת בקדם המשפט". (עמ' 30 לפרוטוקול).

 

ה. "חזרתי והחלטתי בדיון אתמול שלא אאפשר סטיה מהשאלה השנויה במחלוקת שנקבעה בקדם המשפט.

 

 

 

על-כן, לא אתיר להמשיך את השאלות בקשר להסכם הגירושין, אם אין להם קשר לשאלה שבמחלוקת". (פרוטוקול מיום 5.7.07, עמ' 48).

 

טענת התובעת שהפלוגתאות והמוסכמות לא התקבלו מעולם בהסכמתה ובהסכמת בא כוחה (סעיף ז' לסיכומיה), עומדת בסתירה לאמור בפרוטוקול, כדלעיל, ואיננה ראויה.

 

 

א. במקביל לניהול הליך זה המשיכו הצדדים בהליכים ביניהם בערכאות שונות.

 

ב. ביום 29.10.06 נתן בית הדין הרבני הגדול את פסק דינו (1-24-051989267) והסיק:

 

"1) מכח כל זה, אני נוטה לראות כאן לפחות ספק סביר במשמעות הסכם הגירושין, ולקבוע כי כל מה שנגבה על ידי המשיבה לא יוחזר, ומה שלא נגבה עד עתה - כולל (הדגשה שלי, ג"ג) חובות בגין שכ"ד - לא יגבה".  

(להלן, פסיקת ביה"ד הרבני הגדול).

 

ג. נגד פסק הדין של בית הדין הרבני הגדול הגישה התובעת עתירה לבג"ץ. ביום 6.2.08 (בג"ץ 3213/07) דחה בית המשפט הגבוה לצדק את עתירת התובעת, תוך דחיה, בין השאר, של הטענה של התובעת בדבר העדר סמכות של בית הדין הרבני (להלן, פסיקת הבג"ץ).

 

ד. ביום 19.2.08 הגישו הנתבעים בקשה (בש"א 2234/08) ובה ביקשו "לסגור מיידית את תביעה זו", לאור פסיקת בית הדין הרבני הגדול ולאור פסיקת הבג"ץ.

 

ה. בסופו  של יום החלטתי שטענה זו תועלה בסיכומי הנתבעים ושאדון בה בעת מתן פסק הדין.

 

 

א.(א) בהתאם לשאלה שבמחלוקת תכלית התביעה היא לקבוע: האם רשאית התובעת  להפרע מן הדירה את חובה מן הנתבע, בהיותה שייכת על דרך האמת לנתבע וכי רישומה על שם הנתבעת נועדה להבריחה מן התובעת, או שאין היא רשאית להיפרע מן הדירה בהיותה שייכת לנתבעת, כפי שהיא רשומה.

 

(ב) הכרעה בשאלה שבמחלוקת דרושה אך ורק כאשר הנתבע, אכן, חב חוב לתובעת והתובעת רשאית להפרע מן הנתבע את החוב.

 

(ג)  פסיקת בית הדין הרבני הגדול, המצוטטת לעיל קובעת: "... ומה שלא נגבה עד עתה - כולל חובות בגין שכ"ד (= ולא חובות בגין שכ"ד בלבד) - לא יגבה".

 

הנתבע איננו חייב עוד, איפוא, שום חוב לנתבעת (לבטח, כל חוב שמקורו בהסכם).

 

אמור מעתה, אין עוד תכלית לברור השאלה שבמחלוקת באין חוב שחייב הנתבע לתובעת, אותו חפיצה התובעת להפרע מן הדירה.

 

ב.  (א)  בסיכומיה, כאמור, סבורה התובעת שעל בית המשפט להכריע בשאלת הבעלות

בדירה אפילו שלא בזיקה לחובו של הנתבע אלא מכח ההסכם.

 

(ב)  בעוד שבשאלה שבמחלוקת, לעניין מתן פסק הצהרתי, נתונה הסמכות לבית משפט זה מכח היותה כרוכה בפעילות הגבייה של התובעת נגד הנתבע בלשכת ההוצל"פ, הרי שעילת התביעה שעניינה יחסי הממון שבין התובעת לנתבע, מכח ההסכם (ואין זולתם), איננה נתונה לבית משפט זה. ענייני הרכוש שבין התובעת לנתבע מצויים בסמכות בית הדין הרבני, כפי שאכן אושר בפסיקת הבג"ץ.

 

(ג)  לפיכך, אפילו נעתרתי לתובעת לדון בתביעה במלא הקיפה, ולא רק בזיקה להליכי הגביה שהתובעת נוקטת נגד הנתבע בלישכת ההוצל"פ, כפי שהוגדרה השאלה שבמחלוקת, הייתי דוחה את התביעה מחוסר סמכות.

 

(ד) לא בכדי צומצמה והוגדרה השאלה שבמחלוקת כפי שהוגדרה.

 

המורם מהמוטעם והמקובץ הוא שאני דוחה את התביעה.

 

בהתחשב באופן ניהול החקירה על ידי ב"כ הנתבעים, כאמור, תשלם התובעת לנתבעים  ביחד הוצאות המשפט, בתוספת שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ + מע"מ.

 

ד"ר גרשון גרמן,  שופט