תביעה בגין נזקי גוף אשר נגרמו כתוצאה מתאונת דרכים אמורה להיות מוגשת כתביעה נזיקית מכוח חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975. חוק זה מעניק לתובע יתרונות רבים כגון העדר צורך להוכיח אשמה בקרות התאונה. עם זאת, לחוק הפיצויים ישנם גם חסרונות לא מעטים. לדוגמא, תובעים מכוח חוק זה אינם יכולים לצרף לתביעתם חוות דעת רפואית ועליהם לבקש מבית המשפט למנות מומחים רפואיים מטעמו. כמו כן, במידה והמוסד לביטוח לאומי קבע לנפגע נכות בגין התאונה, התובע אינו יכול לבקש מבית המשפט קביעת נכות על ידי מומחים מטעמו ועליו להגיש בקשה לסתירת ממצאי המל"ל.
יש לכם שאלה?
אחד החסרונות המשמעותיים ביותר לעניין תביעות מסוג זה הינו מגבלת הסכום בגין הפסד השכר. ראש נזק זה מוגבל לשילוש השכר הממוצע במשק. דהיינו, גם אדם אשר משכורתו עמדה על 100,000 שקלים בחודש, אינו רשאי לתובע למעלה מ-25,000 שקלים בגין הפסדי שכר (השכר הממוצע במשק עומד על כ-8,300 שקלים).
סעיף 7 לחוק הפיצויים מונה את הנפגעים אשר אינם זכאים לפיצויים לפי החוק. לדוגמא, נהגים אשר נפגעו בתאונת דרכים כאשר לרכב אין ביטוח חובה לפי פקודת הביטוח. עם זאת, סעיף 8(ג) לחוק הפיצויים קובע עוד כי אין בכלל ייחוד העילה - אשר מצוי בחוק הפיצויים - כדי לבטל את האפשרות של נפגע זה להגיש תביעה לפיצויים בגין התאונה מכוח פקודת הנזיקין. תביעה זו תוגש אף היא כנגד הנהג אשר גרם לתאונה וחברת הביטוח שלו.
תקרות הסכום וההבדל בין חוק הפיצויים לפקודת הנזיקין
חוק הפיצויים כולל תקרות המגבילות את סכום הפיצויים אשר ייפסק לאדם לאחר תאונת דרכים. לעומת זאת, פקודת הנזיקין איננה מגדירה תקרות אלו. הלכה פסוקה היא כי במקרה בו נהג איננו זכאי להגיש תביעה מכוח חוק הפיצויים, ועומדת לו הזכות לפנות להליך משפטי מכוח פקודת הנזיקין, לא חלות עליו ההגבלות הקבועות בחוק הפיצויים.
המחוקק בחר שלא להטיל על משוללי עילת תביעה לפי חוק הפיצויים, אשר נאלצים לתבוע מכוח פקודת הנזיקין, את המגבלות הקבועות בחוק הרגיל. הטעם העיקרי העומד מאחורי הוראה זו הוא כי בתביעה על פי דיני הנזיקין המסורתיים, הנפגע מאבד יתרונות שונים הנובעים מחוק הפיצויים. לדוגמא, תובע זה חשוף לטענה כי מדובר ברשלנות תורמת מצידו לקרות התאונה.
בע"א 2591/09 דובר על אשם תורם כנגד נהג אשר נפגע בתאונת דרכים, וזאת למרות שהליך פלילי התנהל כנגד נהג הפוגע בגין עבירות תעבורה. במקרה זה, בית המשפט קבע כי למרות שתוצאות ההליך הפלילי התקבלו במשפט האזרחי בתור ראיה (מכוח סעיף 42א' לפקודת הראיות תשל"א-1971), יש לבחון את אשמתו התורמת של התובע וזאת משום שההליך הפלילי לא עסק בה.
במילים אחרות, במידה ובוחנים את מצבו של תובע אשר נפגע בתאונת דרכים, מכוח פקודת הנזיקין, יש להכיר בכך שעומדות בפני תובע זה משוכות גבוהות במיוחד לזכות במלוא הפיצוי בגין נזקיו. אי לכך, הלכה היא כי המקל אשר חובטים בתובע זה, משום שלא מילא את חובת הביטוח, הינו כבד דיו ואין להגביל תביעתו גם מבחינת סכום הפיצויים. במקרים מסוימים, ייתכן כי נפגע אשר תובע לפי פקודת הנזיקין יזכה לפיצוי גבוה יותר מתובע זהה אשר היה מגיש תביעתו מכוח חוק הפיצויים. מדובר אפוא בחוטא אשר יוצא בשכרו. חרף כך, ולמרות שהמחוקק היה ער לאפשרות זו, טרם הוסדרו תקרות רלבנטיות בחקיקה. אי לכך, טענה זו אינה יכולה להישמע בבית המשפט על ידי הנהג הפוגע.
