עונת החגים בפתח ועימה חופשים מבית הספר והעבודה. משפחות רבות בישראל מנצלות את החופשה לבלות עם הילדים בגני משחקים, פארקים פרטיים, שמורות טבע, טיולים וכדומה. כמו כן, הילדים נמצאים בחופש ומשחקים עם חבריהם במקומות שונים.
בדרך כלל, הכל מסתיים בשלום (מקסימום בבגדים מעט מלוכלכים). עם זאת, לעיתים משחקים אלו עלולים לגרום לתאונות ונזקי גוף. במקרים בהם נגרם לילד נזק בתאונה, ייתכן ויהיה ניתן לתבוע את הגורם הרשלן אשר גרם ואו לא מנע את התאונה. לדוגמא, עירייה לא דאגה לתקינות מגרש משחקים ציבורי או מציל בבריכה לא התריע מפני משחקים מסוכנים במים. חשוב לדעת כי ייתכן וגם על ההורים, בתוך האחראים על הילדים, תוטל אחריות מסוימת.
יש לכם שאלה?
ילדים רבים, בעיקר ילדים שובבים וקופצניים, נפגעים לא אחת בתאונות מצערות. מרבית התאונות הנ"ל נגרמות במגרשים ציבוריים, גני משחקים, טיולים משפחתיים וכדומה. מהו אפוא היקף אחריותם של ההורים בנוגע לנזקי גוף אשר נגרמו לילדיהם בתאונות אלו? האם, כאשר ההורים מגישים תביעה כנגד הגורם הרשלן (לדוגמא, העירייה או רשות שמורות הטבע), ייתכן ותיגזר מהאחריות הכוללת גם אשמה תורמת של ההורים?
הלכה פסוקה היא כי מוטלת על הורה חובת פיקוח על ילדיו. מדובר בחובה אשר משתנה בהתאם לנסיבות המקרה ומושפעת מגורמים שונים כגון תנאי השטח, גילו של הילד, אופיו של הסיכון ועוד. תביעות נזקי גוף אשר מוגשות בעקבות תאונות של קטינים (בבריכת שחיה, גן משחקים, בית ספר וכדומה), עוסקות לא אחת ברשלנותם של המבוגרים האחראים על הקטינים באותה העת. לדוגמא, כאשר קטין נפגע בטיול תנועת נוער, נבדקת אחריות של המדריך והתנהגותו הרשלנית לכאורה אשר גרמה לתאונה. כאשר הילד היה נתון תחת פיקוח הוריו בעת שנפצע, ייתכן ובית המשפט ימצא גם את ההורים "אשמים" בתאונה.
חובת ההורים למנוע מהילדים להגיע למקומות מסוכנים
לדוגמא, הורים אינם יכולים להרשות לילדיהם להשתולל בצורה אשר מסכנת את בריאותם ואת גופם. הלכה פסוקה היא כי על ההורה חלה חובה למנוע מילדו להיכנס למקומות או לעשות שימוש בציוד, כל אימת שנשקפת סכנה מאלו לקטין. עם זאת, כאשר גם ההורה לא היה יכול להניח כי מדובר במקום המסכן את הילד, אין מקום להטיל עליו רשלנות לפציעת הקטין. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק דין אשר ניתן בינואר 2003 בת"א (נצרת) 4375/98 גילי מהולל ואח' נ' קבוץ יראון (לא פורסם).
בפסק דין זה עסק בית המשפט בתביעה אשר הוגשה כנגד קיבוץ לאחר פציעה של קטינה בת 12 בגן משחקים במקום. הקיבוץ טען כי ההורים היו צריכים לדעת שהקטינה, עת עשתה שימוש עם חברותיה באחד המתקנים, מסתכנת. לטענת הקיבוץ, ההורים ידעו שמדובר במתקן מסוכן ועל כן האחריות רובצת לפתחם. בית המשפט דחה טענות אלו מכל וכל. בפסק הדין נקבע כי ההורים, אשר ביקרו בקיבוץ לעת נופש, לא היו יכולים לדעת שמדובר במתקן מסוכן. ראשית, גן הילדים היה פתוח לכל ושנית, לא היה במקום שלט המזהיר על שימוש של ילדים במתקן המדובר. לאמור, הקיבוץ לא התריע בפני ההורים והללו לא הכירו את המתקן ולא היו מודעים לסכנה הנובעת ממנו.
חובה לשמור על הילדים ולפקח עליהם
חשוב להדגיש כי הפרת אחריות ההורה איננה שומטת את הקרקע מתחת לאחריותו של המזיק. לעיתים, ההורים והמזיק יישאו באחריות משותפת, כאשר לא אחת אחריותם של ההורים תהיה קטנה בהרבה מאחריות המזיק. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק דין אשר ניתן בת.א. 11957/04 שומרי נ' מועצה מקומית כסרא-סמיע. בפסק דין זה עסק בית המשפט בקטין בן שש אשר נפל לבור לא מוגדר עם אופניו. ההורים והקטין טענו כי הילד נסע ברחוב מגוריו בסמוך לאתר בנייה בו בוצעו עבודות מטעם המועצה המקומית.
לצד הכביש נפערה תהום (במהלך העבודות) בעומק של כשלושה מטרים, כאשר גדר נבנתה במקום על מנת למנוע נפילה לתהום זו. עם זאת, הגדר הוקמה באופן רשלני. בפסק דין זה עסק בית המשפט בקטין בן שש אשר נפל, בעקבות הגדר הלא תקינה, לבור לא מגודר עם אופניו. ההורים והקטין טענו כי הגדר הוקמה באופן רשלני והקטין נפל לתהום מגובה רב. הנתבעים טענו טענות שונות בנוגע לנפילה, והוסיפו כי רשלנותם של ההורים באי פיקוח על בנם הינה בעלת משקל של ממש בהתרחשות התאונה. בית המשפט קבע כי ההורים התרשלו אף הם כלפי בנם, ועל כן עליהם לשאת ברבע מן האחריות לנזקיו. אחריותה של המועצה המקומית, בגין אי גידור הבור כנדרש, הביאה לכך שהיא נשאה בתשלום 75% מהפיצויים בלבד.
אשם תורם של ההורים, האמנם?
רשלנותם של הורים בגין תאונות בהם היו מעורבים ילדיהם מבוססת על טענת "אשם תורם" שהינה טענה הגנה בתביעות נזיקין. סעיף 68(א) לפקודת הנזיקין קובע כי במידה ואדם סבל מנזק, אשר מקצתו באשמת אחר ומקצתו באשמתו האישית, תביעת הפיצויים לא תיכשל מחמת אשמת הניזוק, אך שיעור הפיצויים יופחת בהתאם. על פי רוב, כאשר התובע הינו בגיר, האחריות בגין אשם תורם לנזקים אשר נגרמו לו מוטלת על כתפיו.
היות והורים הינם האפוטרופוסים של ילדיהם, במשפטים מסוג זה מונחת טענת האשם התורם על שכמם. סעיף 14 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות קובע כי ההורים הם האפוטרופוסים הטבעיים של ילדיהם הקטינים וסעיף 15 מוסיף כי אפוטרופסות זו מקפלת בתוכה את החובה לדאוג לקטין. סעיף 22 מעניק להורים חסינות מנזק אשר נגרם לילדם הקטין כל אימת שפעולותיהם נעשו בתום לב.
לסיכום,
הגשת תביעת פיצויים כנגד מזיק בעקבות נזקים אשר נגרמו לקטין, בין אם מדובר בבריכה פרטית, שמורת טבע, גן משחקים או שטח עירוני, מוגשת על ידי ההורים בשמו של הקטין. במקרים אלו, ייתכן והצד הנתבע יטען לאחריות תורמת של ההורים לאירוע. מומלץ אפוא לפנות לעורכי דין העוסקים בתחום זה על מנת לקבל ייעוץ משפטי מתאים. אחריותם של ההורים עלולהעשויה להיות משמעותית מבחינת סכום הפיצויים אשר ייפסק לקטין בסופו של היום (ככל שייפסק).
.png)
