ת"א 22902-06
הלכה פסוקה היא כי מעביד חייב כלפי עובדיו בחובת הזהירות. בתוך מסגרת אחריות זו, מצויה גם החובה המוטלת על המעסיק לדאוג לסביבת עבודה בטוחה. סביבת עבודה בטוחה מקפלת בתוכה גם שיטות עבודה בטיחותיות, כלי עבודה אשר מתאימים לאופי העבודה, מתן הדרכות לעובד על הסיכונים הצפויים מהעבודה, הסבר לעובד על אופן ביצוע העבודה וכדומה. מעביד איננו יוצא ידי חובתו כאשר הוא מעביר לעובד הדרכה או מספק לאחרון אמצעי מיגון, מוטלת לפתחו גם האחריות לפקח על כך שהעובד ממלא אחר ההוראות (מתלבש כמו שצריך, לא פועל בצורה מסוכנת על דעת עצמו וכדומה).
יש לכם שאלה?
תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), תשנ"ט – 1999 קובעות הדרכות והנחיות בנוגע לאמצעי הזהירות הנדרשים מהמעביד. במקרים בהם עבודתם של העובדים דורשת גם פעילות בגובה, חובת הזהירות המוטלת על המעסיק הינה גדולה עוד יותר. למשל, בע"א (י-ם) 2522/01 אורי שלם נגד הדר חברה לביטוח בע"מ , אשר ניתן לפני כעשר שנים, נאמר כי טיפוס לגובה כולל בתוכו, מן הסתם, סיכון אינהרנטי וזאת מעצם העובדה שהעובד נדרש לטפס לגבהים מסוכנים.
אכן, אין צורך ללמד אדם לעלות במדרגות, לטפס על סולם או להחזיק במלגזה. עם זאת, המעביד צריך לשנן מדי פעם את הוראות הבטיחות לעובדים על מנת שאלה יחדרו עמוק עמוק לתודעתם של האחרונים. בפסק דין אורי שלם נכתב כי "אין המעביד יוצא ידי חובתו על ידי רצפה ישרה וסולם, כל שכן עת העובד נדרש לטפס לגובה כה רב".
עובד לא השתמש במלגזה וטיפס באופן חופשי
במקרה אשר הונח לפתחו של בית המשפט, נקבע כי מעביד אשר עובדו נפל בגין תאונת עבודה מגובה רב על ראשו, וכתוצאה מכך נגרמו לו נזקי גוף קשים, אחראי לפצות את הנפגע. על פי עובדות המקרה, העובד טען כי המעביד הורה לו לעלות על משטחי מזגנים בגובה של מספר מטרים על מנת לסדר מאייד אשר כמעט ונפל מן המדף. לדבריו, הוא איבד במהלך הטיפוס את שיווי המשקל, נפל מגובה רב ונחבל בכל חלקי גופו (ובעיקר בראש).
החברה טענה כי היא אינה אשמה וזאת משום שהיא סיפקה לתובע מלגזה חשמלית אשר הייתה אמורה לשמש אותו לטיפוס למדפים הגבוהים. לטענתה, העובדה כי הועמדה המלגזה לרשות העובדים שומטת את הקרקע מתחת לחבותה לפצות את העובד, וזאת משום שלא הייתה כל הצדקה לטיפוס באופן עצמאי. לטענת הנתבעת, המלגזה הייתה אמורה להרים ולהוריד את משטחי המזגנים ואביזריהם.
בית המשפט קובע - רשלנות ניכרת של המעסיק
בית המשפט קבע כי הוכח בפניו שפעמים רבות העובדים לא השתמשו במלגזה וטיפסו לגובה רב באופן מסוכן. לעיתים, המלגזה הייתה בטעינה, ולעיתים (כפי שקרה במקרה זה) העובד קיבל שיקול דעת עצמאי לעלות על משטחי המזגנים. פעילות זו ללא המלגזה טמנה בחובה סיכון רב. בית המשפט קבע כי המעביד אשם ברשלנותו כלפי העובד.
"לא נערכו הדרכות בטיחות בנוגע לסיכונים הספציפיים בעבודה בפועל, לא הונהג פיקוח על עבודתם של התובע וחבריו במחסן, מנהלי הנתבעת לא עצרו את התופעה של טיפוס העובדים על משטחי המזנים (למרות שמדובר היה ב"תופעה נפוצה"), כמו כן, גם המצלמות אשר פעלו במפעל, פעלו לסרוגין בלבד בשל מצוקה כלכלית", נכתב בפסק הדין. בית המשפט קבע כי המעסיק הפר כלפי התובע את חובת הזהירות וזאת משום שהוא גרם לסיכון ממשי של התובע וחבריו לעבודה. נקבע כי חובת הזהירות הקונקרטיתית הופרה אף היא וזאת משום שהחברה לא מנעה מהעובדים לטפס על המדפים, לא ביצעה פיקוח כיאות, ולא ערכה תדריכים בטיחות מסודרים.
.png)
