חוק החמץ - הפסיקות והפולמוס המשפטי

חג הפסח, אשר חל מדי שנה מט"ו בניסן ועד כ"א בניסן, הינו חג אשר מציין את יציאתם של בני ישראל ממצרים, מעבדות לחירות. מדובר בחג אשר ידוע בשורה של מנהגים כגון עריכת ליל סדר ואי אכילת חמץ. על פי סקרים אשר נערכו בנוגע ל"שמירת הפסח" בקרב אזרחיה היהודיים של מדינת ישראל, עולה פעם אחר פעם כי מרבית האזרחים, גם החילוניים שביניהם, מקפידים על ה"מנהגים העיקריים" של החג.

לדוגמא, על פי ממצאי סקר אשר התפרסם לאחרונה באתר Ynet, מרבית האזרחים היהודים בישראל הצהירו על כך שהם מקפידים שלא לאכול חמץ במהלך הפסח. למעשה, מכירת חמץ במקומות פומביים בישראל במהלך חג הפסח אסורה לפי חוק. חוק זה, אשר ידוע בשמו "חוק החמץ", או בשמו הפורמאלי – חוק חג המצות (איסור חמץ) התשמ"ו-1986), קובע כי אין למכור או להציג חמץ במקומות פומביים בישראל כגון סופרמרקטים, קניונים וכדומה.

לא אחת, נשמעות קריאות העולות מקבוצות שונות באוכלוסיה היהודית אשר מבקשות לבטל את "חוק החמץ". עם זאת, מדובר עדיין בקבוצת מיעוט. על פי הסקר שפורסם באתר Ynet, כ-55% מהאזרחים היהודים בישראל סבורים כי חוק החמץ הכרחי ואין לבטלו. מחצית מהנשאלים אשר היו סבורים כי החוק נחוץ אמרו כי הם מחזיקים בדעה זו בשל הרצון לשמור על הסטאטוס קוו בין חילונים ודתיים. היתר היו סבורים כי מדובר בחוק הנחוץ לשם השמירה על הצביון היהודי של המדינה.

האם מותר למכור חמץ?

עד לתחילת שנות ה-2000, הקפידו מרבית בעלי העסקים היהודים שלא להציג ו/או למכור חמץ במהלך ימי הפסח. עם השנים, חלה התרופפות משהו באכיפת החוק, וכפועל יוצא מכך בהקפדה עליו. התרופפות זו הגיעה לשיאה מבחינה משפטית בשנת 2008 כאשר בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים הוציא פסק דין תקדימי בסוגיה ובמסגרתו ניתנה פרשנות מרחיבה לחוק (אשר יצרה פולמוס משפטי, חברתי ותקשורתי סביב הסוגיה).

מדובר בפסק דינה של השופטת תמר בר אשר צבן אשר הורתה על מחיקתם של ארבעה כתבי אישום שהוגשו כנגד בעלי מסעדות בבירה. השופטת קבעה בפסק דינה כי "חנות" איננה עונה להגדרת החוק "מקום פומבי" וזאת משום שהיא "מקום סגור" אשר נכנס בגדריו של המונח בחוק. השופטת ביססה בפסק דינה את פרשנותה הנ"ל גם על פירוש רש"י לגמרא אשר לפיו "רשות הרבים" הינה "מקום שנראה מכל מקום" ו"פרהסיה".

השופטת הוסיפה והדגישה כי עניינו של חוק החמץ, שהינו "חוק סמלי בעל צביון דתי אשר מטרתו לעגן את אופיה היהודי של מדינת ישראל בספר החוקים", איננו בכל מוצרי החמץ אלא ב"מוצרי החמץ הבולטים" כגון לחם, לחמנייה, פיתה ומוצרי קמח אחרים. כמו כן, השופטת ציינה כי החוק איננו אוסר על אכילת חמץ אלא על הצגתו. לפרשנותה, החוק ביקש לאסור על הצגת "חמץ מובהק" כפיתות או לחמים בפומבי. לאחר מכן, נקבע כי מסעדה וחנות, אשר הינם מקומות סגורים, אינם עונים על הגדרת החוק "מקום פומבי" ועל כן מכירת החמץ בהם איננה עילה להגשת כתבי אישום.

הפולמוס הפוליטי

פסיקתו התקדימית של בית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים לא עברה בשקט. יצחק כהן, אשר כיהן במועד המדובר כשר לענייני דתות, תקף את פסיקתה של השופטת והגדיר אותה כ"הצמדת אקדח לרקתו של העם היהודי". השר הוסיף כי "בית המשפט הפך את עצמו בפסיקתו לחמץ בעיני העם, וזאת משום שהן ההלכה והן החוק אוסרים על מכירת חמץ". בנוגע להתייחסותה של השופטת לפירוש רש"י, אמר כהן, "אני מבקש שלא לפענח את רש"י מתוך בורות".

מנגד, נשמעו גם קולות אחרים. ח"כ אופיר פינס (עבודה) אמר בתגובה לפסק הדין כי מדובר בפסק דין חשוב וזאת משום ש"חוק החמץ הינו חוק אשר היה צריך כבר מזמן לעבור מן העולם". ח"כ פינס הגדיר את החוק "חוק אדיוטי אשר גם הדתיים יודעים שהוא בלתי ניתן לאכיפה". לדבריו של ח"כ פינס הצטרף גם ח"כ רן כהן (מר"צ) אשר הבטיח כי יגיש חוק ובמסגרתו יעגן את פסיקתו של בית המשפט לעניינים מנהליים בחקיקה.
 

מחאה ציבורית עירומה

הוויכוח בנוגע לחוק החמץ לא נעצר במסדרונות הכנסת. עד מהרה התגלגלה הפרשה לכדי מחלוקת בקרב הציבור הרחב. בעוד המתנגדים לחוק החמץ העלו על נס את פסיקתה של השופטת בר-אשר-צבן, תומכי החוק, בעיקר בקרב המגזר החרדי, הביעו שאת נפש מהפסיקה. מפורסם בכך המקרה של אריה ירושלמי, צעיר חרדי בן 27 אשר בתגובה לפסיקת בית המשפט התייצב אל מול חנות "טיב טעם" בתל אביב בעירום מלא כאשר רק גרב מכסה את איבר מינו ועל גופו השאלה "זה לא פומבי??". הצעיר החרדי נעצר והוגש כנגדו כתב אישום בגין מעשה מגונה בפומבי (עבירה לפי 349א' לחוק העונשין). בית המשפט בחן את הסוגיה וקבע כי יש לזכות את הנאשם מעבירה של ביצוע מעשה מגונה, אך האחרון הורשע בעבירה של התנהגות פסולה במקום ציבורי, לפי סעיף 216 (א)(1) לחוק.