תא (חי') 12453-09-08
רבים אינם יודעים זאת, אך תלמידי ישראל מבוטחים באופן אוטומטי בפוליסת ביטוח תאונות אישיות מטעם בית הספר והרשות המקומית אשר בשטחה הם מתגוררים. האם אי ידיעה זו עלולה "לעלות ביוקר" בעת הגשת תביעת ביטוח? התשובה לשאלה זו יכולה להיות חיובית. להלן דוגמא למקרה כאמור.
יש לכם שאלה?
מדובר בתביעה אשר הוגשה על ידי אדם אשר נפגע בעודו קטין בעת משחק במתנ"ס בית הספר לאחר שעות הלימודים. כתוצאה מהאירוע נגרמו לתובע נזקי גוף שונים. הצדדים להליך המשפטי, התובע ואביו מחד, וחברת הביטוח מאידך, הסכימו כי ככל שהתביעה תתקבל יעמוד הפיצוי לתובע על סך של כ-50,000 שקלים. עם זאת, חברת הביטוח טענה כי התביעה התיישנה וזאת משום שהיא הוגשה כאשר התובע בן 22.
תביעות ביטוח מתיישנות במידה והן אינן מוגשות בתוך שלוש שנים ממועד קרות מקרה הביטוח. כאשר מדובר בקטינים, היות ואישיותם המשפטית מתגבשת עם הגיעם לגיל 18, תביעות ביטוח המוגשות בעניינם יכולות להיות מוגשות עד הגיע האחרונים לגיל 21 (בתוך שלוש שנים מהפיכתם לבגירים). במקרה דנן, כאמור, התביעה הוגשה למעלה משלוש שנים לאחר בגרותו של התובע.
מגלים על הפוליסה בשיחה אקראית עם עורך דין?
התובע ואביו טענו כי הם לא ידעו על כך שהראשון היה מבוטח בפוליסת ביטוח תאונות אישיות ומעולם הם לא קיבלו פרטים רלבנטיים אודות קיומה של הפוליסה הנ"ל. לטענתם, במהלך חופשה באילת, ואגב שיחה אקראית עם עורך דין, הם הבינו שחבותה של חברת הביטוח לכיסוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתלמיד בישראל חלה גם כאשר מדובר בתאונה שהתרחשה מחוץ לכותלי בית הספר ואף לאחר שעות הלימודים. לטענתם, העובדה כי הם לא ידעו על קיומה של הפוליסה במועד המדובר, הצדיקה אפוא את הארכת תקופת ההתיישנות במקרה דנן. בית המשפט דחה את טענותיהם, וכתולדה מכך – דחה את התביעה.
סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 קובע כי תקופת ההתיישנות החלה על תביעות ביטוח הינה שלוש שנים. מדובר בהסדר מיוחד אשר שונה מדיני ההתיישנות הרגילים (האורכים כשבע שנים). מועד תחילת תקופת ההתיישנות לפי תביעת ביטוח הינו מועד התאונה (קרות מקרה הביטוח). סעיף 8 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, אשר חל גם על דיני הביטוח, קובע כי במידה ונעלמו מעיניו של התובע עובדות אשר היוו את עילת התובענה, ניתן להאריך את תקופת ההתיישנות ולהתחיל למנותה מהמועד בו נודעו לתובע העובדות הנ"ל. עם זאת, במקרים כגון דא, מוטל על התובע להוכיח כי העובדות הרלבנטיות נעלמו מעיניו מסיבות שלא היו תלויות בו (וכן שהוא לא היה יכול, בזהירות סבירה, למנוע אותן).
במקרה דנן, בית המשפט נדרש להכריע בין שתי עדויות. מצד אחד, עדותו של אביו של התובע, אשר טען כי הוא לא ידע על קיומה של הפוליסה ועל תחולתה לגבי תאונות מחוץ לשעות הלימודים. מצד שני, עדותה של מנהלת בית הספר לכך שאביו של התובע ידע גם ידע על זכויות בנו. המנהלת סמכה טענותיה על כך ש:
- בכל שנה חולקו לתלמידי בית הספר טופסי תשלום אגרת חינוך, אשר כללנו בחובם תשלום פרמיה בגין פוליסת ביטוח תאונות אישיות. המנהלת הדגישה כי הדבר צוין בבירור על הטופס.
- לאחר התאונה, טענה המנהלת, אביו של התובע פנה אליה וזאת משום שהוא חשש כי הנזקים ישפיעו על שירותו הצבאי של בנו. המנהלת הדגישה כי במהלך שיחה זו היא ציינה בפני האב שקיימת פוליסת ביטוח תאונות אישיות התקפה למשך 24 שעות.
בית המשפט בחן את העדויות הסותרות וקבע כי הוא מבכר את גרסתה של מנהלת בית הספר ודוחה את טענותיו של אביו של התובע. בפסק הדין הודגש כי עדות המנהלת הייתה מהימנה ועקבית. כמו כן, הודגש כי מדובר בעדה אובייקטיבית, אשר יצאה לגמלאות והינה נטולת אינטרסים בהליך המדובר. "להיפך", נכתב בפסק הדין", "ניכר כי המנהלת הייתה לא פחות משמחה לסייע לתובע בקבלת פיצוי".
.png)
