הכניסה לישראל עלולה להיות בלתי חוקית כאשר היא נעשית בניגוד להוראות החוק הרלבנטיות. לעיתים, נכנסים לישראל שוהים בלתי חוקיים המבקשים מקלט במדינה וזאת בטענה כי הם פליטים. לא אחת, פליטים אלה נעצרים על ידי הרשויות. האם מעצר ממושך הכולל (לטענת העצור) עינויים במהלכו, יצדיק פיצויים מהמדינה? סוגיה אשר זהו עניינה הונחה לפתחו של בית המשפט העליון.

 

יש לכם שאלה?

פורום ויזה לישראל | אזרחות ישראלית


מדובר בבקשה לדיון נוסף בפסק דין שניתן על ידי בית המשפט העליון בדצמבר 2011. פסק הדין בעליון ניתן במסגרת ערעור על פסק דין במחוזי בתביעה אזרחית לפיצויים בגין מעצר שוהים בלתי חוקיים (אשר נכנסו למדינה בניגוד לחוק הכניסה לישראל דרך ירדן). המדינה טענה כי היא לא הייתה חייבת בתשלום פיצויים למבקשים. מנגד, האחרונים טענו כי מעצרם "הממושך והבלתי מידתי" הצדיק פסיקת פיצויים לטובתם. בפסק הדין בעליון, אשר המבקשים ביקשו לערוך בו דיון נוסף, נקבע כי המדינה לא תחויב בפיצויים.


שלוש עתירות לבג"צ ותביעה אזרחית


השתלשלות העניינים הייתה כדלקמן. המבקשים הינם אזרחים עיראקים אשר נכנסו לישראל שלא כדין. הם שהו במעצר בתקופות שונות, בין השנים 1993-1999. בשנת 1994, המבקשים הגישו עתירה לבג"צ להורות על שחרורם. במסגרת עתירה זו חולקו המבקשים לשתי קבוצות, שבעה מהם הוגדרו כבלתי מסוכנים, ואילו ששת האחרים נחשבו כמהווים סכנה ביטחונית לישראל.


בית המשפט העליון קבע בפסק דינו כי המדינה הייתה ברת סמכות לעצור את המבקשים אך נמתחה ביקורת על התנהלות הרשויות. השופטים הדגישו בעניין זה את תקופת המעצר אשר הוגדרה על ידם כ"ארוכה מדי". נקבע כי הבדיקות הרלבנטיות שהיו דרושות לשם קביעת החלטה לגבי המבקשים, בין לעניין הסיכון הביטחוני (עליו תלתה המדינה את מלוא יהבה) ובין לעניין גירושם מהארץ, לא נעשו במהירות הראויה.


בקשר לקבוצה הראשונה, שבעה מתוך המבקשים, המדינה הסכימה לשחררם בתנאים מגבילים תוך מתן היתר עבודה אצל מעסיקים ספציפיים. ששת המבקשים האחרים לא שוחררו ממעצרם בעקבות ראיות בנוגע לסיכון ביטחוני הנשקף מהם. עתירה לשחרור ששת המבקשים האחרים נדחתה בשנת 1996, וזאת על סמך חומר חקירה שהוצג לבית המשפט במעמד המדינה בלבד. ששת המבקשים הנ"ל שוחררו ממעצר רק לאחר הגשת עתירה שלישית, וזאת בהסכמת המדינה. בסופו של דבר, כל "החבורה" גורשה מישראל בשנת 2002. למעשה, בג"צ קיבל בעניין המבקשים שלוש עתירות:

  • עתירה ראשונה - חלוקת המבקשים לשתי קבוצות כאשר המדינה מתבקשת למצוא פיתרון לשבעת ה"לא מסוכנים" ומקבלת היתר להחזקת השישה האחרים במעצר.
  • עתירה שנייה - דחיית בקשתם של ששת העצורים לשחרורם. פסק דין ניתן במעמד צד אחד.
  • עתירה שלישית - פסק דין אשר במסגרתו המדינה הסכימה לשחרר את ששת המבקשים האחרונים ממעצר, ולאחריו כל הקבוצה גורשה מישראל.

במקביל להליכים שתוארו לעיל, המבקשים הגישו בשנת 1995 תביעה אזרחית לפיצויים כנגד המדינה. בתביעה זו, המבקשים טענו לפיצוי בגין "החזקה שלא כדין במשך תקופה בלתי סבירה" בניגוד לאמנת הפליטים. חברי הקבוצה הראשונה (אשר הורכבה משבעת המשוחררים הראשונים) הגישו תביעה נזיקית כנגד המדינה בגין "הקשיים אשר הם נקלעו אליהם נוכח סירוב המדינה להסדיר את מעמדם בישראל בתקופה מאז השחרור ועד הגירוש".


מבקשים אלה טענו כי משרד הפנים סירב להאריך להם את אשרת העבודה הראשונית בנימוק כי הם הפרו את תנאי השחרור בכך שנטשו את מעסיקיהם. הם אמנם הודו כי הם עזבו את המעסיק, אך טענו כי הם נאלצו לעשות כן בשל יחס משפיל ואי סיפוק תנאי מינימום למחיה.
חברי הקבוצה השנייה, אשר נותרו במעצר, טענו כי הם היו זכאים לפיצוי בעקבות עינויים ומעצר ממושך ובלתי סביר. מבקשים אלה טענו גם כי הודאותיהם נגבו באמצעים פסולים ותוך כדי עינויים. יודגש כי המדינה הסכימה במסגרת פשרה לפצות את המבקשים הנ"ל במסגרת פסק דין זה בגין עינויים.


התביעה האזרחית וטענת השתק עילה


בית המשפט המחוזי, אשר דן בתביעה האזרחית, קיבל את טענות התובעים באופן חלקי. בפסק הדין צוין כי לשם הדיון בשאלות העיקריות אשר עמדו במחלוקת, לא הייתה דרושה הכרעה בעניין זכאות המבקשים למעמד כפליטים. כמו כן, נקבע כי חל מעשה בית דין על פסקי הדין שניתנו בבג"צ. אי לכך, בית המשפט המחוזי קבע כי היה ניתן להסתמך על הקביעות שבעתירה הראשונה (שהביאה לשחרור שבעת המבקשים הראשונים) לעניין סמכות המעצר ומשכו.

 

דהיינו, בית המשפט המחוזי קבע כי המדינה הייתה רשאית לעצור את המבקשים והללו לא היו זכאים לפיצויים בגין עצם המעצר. עם זאת, הודגש כי בית המשפט העליון מתח ביקורת על משך המעצר והמדינה חויבה לפצות את המבקשים בקבוצה הראשונה בגין כל יום במעצר מעבר לחצי השנה הראשונה. באשר לקבוצה השנייה, בית המשפט המחוזי קבע כי גם פסק הדין בעתירתם היה מעשה בית דין למרות שהוא נדון במעמד המדינה בלבד, וזאת משום שהוא עמד בכללי סדרי הדין הנהוגים. דהיינו, נקבע כי בנוגע לתקופה שקדמה לפסק הדין בעתירה השנייה, המבקשים השניים לא היו זכאים לפיצוי. הצדדים הגישו ערעור על פסק דין זה.


העליון: "המדינה הייתה רשאית לעצור ולכן היא לא תחויב בפיצויים"


בית המשפט העליון קיבל את ערעור המדינה ודחה את ערעור המבקשים. במסגרת הדיון בעתירה, בית המשפט העליון עסק בהרחבה בתורת "מעשה בית דין" ובנפקות פסקי הדין שניתנו בבג"צ ביחס להליכים האזרחיים שהתנהלו כנגד אותם בעלי דין. נקבע כי פסקי הדין בבג"צ לא הקימו "השתק עילה" ביחס להליך האזרחי, וזאת משום שהעילות בבסיס ההליכים הללו היו שונות (העתירות עסקו בשחרור ממעצר ואילו התביעות האזרחיות נגעו לפיצויים בשל עצם המעצר ו/או משכו הבלתי סביר). עם זאת, נפסק כי העניין שונה באשר ל"השתק פלוגתה". נקבע כי אמנם מעצרם של חברי הקבוצה השנייה הוארך במעמד צד אחד, אך הוצגו בפני בית המשפט תצהירים מאת המבקשים בהם הועלו טענות בנוגע לעינויים וכדומה.


בית המשפט העליון קבע כי כאשר העתירה נדונה בפני בג"צ, השופטים לא הגיעו לפסיקתם אלא לאחר "בחינה קפדנית ומדוקדקת". אי לכך, נקבע כי קמה תחולה לכלל בדבר השתק פלוגתה. במילים אחרות, בית המשפט העליון קבע כי הדיון בעניין סבירות משך המעצר מיצה את עצמו בעתירות שהוגשו לבג"צ ולא היה מקום לשוב ולדון בו בתביעה הנזיקית. בנוגע לקבוצה הראשונה, בית המשפט העליון קבע כי מעצרם של האחרונים היה סביר גם מעבר לשישה חודשים, ועל כן הם לא היו זכאים לפיצוי.