תע 17256-02-10


השפה העברית, אשר נחשבת לשפה הרשמית והעיקרית במדינת ישראל, איננה שגורה בפיהם של כל האזרחים. לא מדובר רק באזרחים שאינם יהודים שלא שולטים ב"שפת הקודש". פעמים רבות, גם מבוגרים אשר הגיעו לישראל לפני עשרות שנים לא השכילו ללמוד את השפה העברית על בוריה. האם אזרחים אשר שפת אימם איננה עברית, אך הם חיו בישראל במשך עשרות שנים, רשאים לחתום על צוואה בעדים הכתובה בשפה זו? האם כתיבתה של הצוואה בעברית, כאשר המצווה יודע לדבר בשפה זו באופן בסיסי בלבד (ואיננו שולט בקריאה וכתיבה), היא מהלך כשר מבחינה משפטית? סוגיה אשר זהו עניינה הונחה לפתחו של בית המשפט לענייני משפחה בטבריה.

 

יש לכם שאלה?

פורום התנגדות לצוואה

פורום ירושות וצוואות

פורום עיזבון

פורום בית המשפט לענייני משפחה


מדובר בצוואה אשר במסגרתה אישה הורישה את מלוא רכושה לאחת מבנותיה. אחיה של היורשת נושלו לחלוטין מהצוואה. בעוד הבת אשר זכתה במלוא הירושה ביקשה לקיים את צוואת אמה, אחיה הגישו לבית המשפט לענייני משפחה התנגדות לצוואה. לטענת האחים, היה מקום לבטל את הצוואה וזאת משום שהמנוחה לא ידעה כלל לדבר עברית.


ידעה לדבר עברית בסיסית וקיבלה הסברים מפורטים


בית המשפט בחן את המקרה, לרבות את עדויות הצדדים והעדים מטעמם, וקבע כי דין בקשת ההתנגדות לצוואה להידחות. נקבע כי האחים המתנגדים לא השכילו להוכיח את חוסר שליטתה של האם בשפה העברית. בית המשפט הדגיש כי המנוחה עלתה לישראל לפני כ-50 שנה, ובמהלך השנים היא הקימה משפחה ועבדה כעוזרת בית ומנקה. בפסק הדין נקבע כי ייתכן בהחלט שהמנוחה לא שלטה בשפה העברית, וכן כי דבריה היו רצופים בשגיאות כתיב וטעויות תחביריות. עם זאת, לא הוכח כי האישה לא דיברה כלל עברית ו/או לא הבינה את השפה ברמה סבירה.


כמו כן, עורכת הדין אשר ערכה את הצוואה העידה כי המנוחה שיתפה אותו בסכסוכים המשפחתיים השונים והצטיירה בפניה כאישה אינטליגנטית, רהוטה וצלולה. עורכת הצוואה הוסיפה כי למרות שהמנוחה לא הייתה מסוגלת לקרוא את הצוואה בעברית, היא הציגה אותה בפניה בעל פה כראוי.

 

בית המשפט: עבודת עורכת הדין הייתה זהירה וקפדנית

 

בית המשפט ציין כי על פי חוק הירושה, צוואה שנערכה בעדים חזקה עליה שהיא כשרה. דהיינו, כאשר מוגשת התנגדות לביצוע צוואה כגון דא, נטל הראיה להוכיח את הפגם המדובר מונח על כתפי המתנגד. עם זאת, כאשר הצוואה בעדים פגומה (לדוגמא, נערכה מול עד אחד), הרי שהנטל להוכיח כשרותה רובץ לפתחו של הטוען לקיומה.


במקרה דנן, עורכת הדין אשר ערכה את הצוואה העידה כי היא הבינה שהמנוחה איננה קוראת עברית ועל כן היא הסבירה לה בעל פה את משמעות המסמך. לדוגמא, כאשר עורכת הדין נתקלה בביטויים "מורכבים" כגון "בהיותי בדעה צלולה" היא פישטה אותם ל"שאת מבינה ושאת במצב טוב".


בית המשפט תיאר את עבודתה של עורכת הדין כ"זהירה וקפדנית" ומצא את עדותה מהימנה, סדורה ועקבית. יתרה מכך, כאשר המנוחה ביקשה לערוך צוואה אשר תדיר באופן מוחלט את שלושת בניה מירושתה, עורכת הדין שאלה אותה למהות העניין ולפשרו. דהיינו, היא לא לקחה סוגיה זו כמובן מאליו אלא ביקשה להתחקות אחר הגורמים שעמדו מאחוריה. כמו כן, בית המשפט ציין לטובה את עדות אחת העדות לצוואה אשר הותירה עליו רושם מהימן ואשר לא הייתה בעלת אינטרס כלשהו בהליך.