בעניין:	מדינת ישראל
		ע"י ב"כ עו"ד מרקו ברקוביץ', פמ"ד	המאשימה
	נ  ג  ד
	פלוני
		ע"י ב"כ עו"ד וייצמן	הנאשם

 

1. כנגד הנאשם הוגש כתב אישום, אשר מייחס לו ביצוע עבירות מין ועבירה של הדחה בחקירה כנגד ר.ב., קטינה ילידת 05/11/91, שהייתה שכנתו של הנאשם בעת הרלבנטית.

על פי הנטען באישום הראשון, במועד כלשהו בין השנים 2000-2001, בשעות הערב, ביקש הנאשם מהמתלוננת לבוא עימו למחסן בבניין הסמוך למקום מגוריהם. במחסן, הפשיט הנאשם את המתלוננת מבגדיה, הורה לה לשכב ולהרים רגליה, הפשיל מכנסיו ותחתוניו, ישב על ברכיו ואחז באיבר מינו תוך שהוא מחכך אותו בישבנה של המתלוננת, עד שהגיע לסיפוקו המיני. בהמשך, הנאשם החדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה, ולאחר מכן, הורה הנאשם למתלוננת לא לספר על כך לאף אחד.

נוכח מעשים אלה יוחסו לנאשם עבירות של מעשה מגונה לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין והדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק הנ"ל.

 

על פי הנטען באישום השני, בין השנים  2000- 2004, ביקש הנאשם מהמתלוננת, בשתי הזדמנויות, לבוא עימו לשירותים בבית כנסת בנתיבות. בשירותים, הורה הנאשם למתלוננת להוריד את בגדיה, לשבת על אסלת השירותים ולהרים את רגליה. המתלוננת התפשטה ושכבה על אסלת השירותים והנאשם הפשיל מכנסיו ותחתוניו, אחז באיבר מינו וחיככו בישבנה של המתלוננת עד שהגיע לסיפוקו המיני. בהמשך, הנאשם החדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת.

עוד נטען, כי באחת ההזדמנויות, נגע הנאשם באצבעותיו באיבר מינה של המתלוננת לשם גירויו וסיפוקו המיני.

בנוסף, על פי כתב האישום, באחת ההזדמנויות, ביקש הנאשם מהמתלוננת למצוץ את איבר מינו והחדירו לפיה.

לפיכך, יוחסו לנאשם באישום זה 3 עבירות של מעשים מגונים לפי סעיף 348(א) בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין ו-3 עבירות של מעשה סדום לפי סעיף  347(ב) בנסיבות 345(א)(3) לחוק הנ"ל.

 

על פי הנטען באישום השלישי, בין השנים 2000 - 2004, בחדרו של הנאשם בבית הוריו, הוא הורה למתלוננת להתפשט ולשכב על מיטתו. המתלוננת עשתה כדבריו ואז הנאשם התפשט, ישב על ברכיו והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה.

לפיכך, יוחסה לנאשם באישום זה עבירה של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות 345(א)(3) לחוק העונשין.

 

על פי הנטען באישום הרביעי, בהזדמנות נוספת בין 12/2003 ל-03/2004, ביקש הנאשם מהמתלוננת לבוא עימו לשירותים בבית כנסת הסמוך למקום מגוריהם בנתיבות ושם הורה לה להוריד את בגדיה. המתלוננת סירבה ואמרה לנאשם ש"זה לא צנוע". הנאשם הפשיט את המתלוננת, הפשיל מכנסיו ותחתוניו, ישב על מכסה האסלה וביקש מהמתלוננת לשבת על רגלו. במעמד הנ"ל הנאשם נגע בחזה מתחת לחולצתה של המתלוננת וליטף אותו.

 

בהמשך, הורה הנאשם למתלוננת לשבת על האסלה ולהרים רגליה והיא, אכן, שכבה על האסלה והרימה רגליה, ואז הנאשם הפשיל מכנסיו ותחתוניו ובעודו עומד אחז באיבר מינו וחיככו בישבנה עד שהגיע לסיפוקו המיני. בהמשך, הנאשם החדיר איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת.

           

נוכח מעשים אלו יוחסו לנאשם 2 עבירות של מעשים מגונים לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(1) + 345(א)(1) לחוק הנ"ל ועבירה של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות 345(א)(3) + 345(א)(1) לחוק העונשין.

 

2. הנאשם, בתשובתו לכתב האשום (מפי בא כוחו) הודה בביצוע ארבעה מעשים מגונים ומעשה סדום אחד אולם טען שהמעשים נעשו לפני שהגיע לגיל 12, היינו - לפני הגיעו לגיל האחריות הפלילית. לדברי הסנגור, "כל המעשים נעשו במהלך שנה אחת, לפני הגיעו לגיל 12, כאשר ההפרש בין מעשה למעשה היה חודש, חודש פלוס" (עמ' 7 לפרוטוקול). עוד הודגש על ידי הסנגור, כי בכל המעשים שנעשו - לא הייתה חדירה לפי הטבעת של המתלוננת, כנטען בכתב האישום, והמדובר, לכל היותר, במעשים מגונים.

           

יש לציין, כי במהלך עדותה של המתלוננת, ולאחר שזו החלה לספר על מעשי הנאשם, קטע אותה הסנגור וטען:

"אין לי התנגדות שתוגש כל העדות הראשית שלה וכל התמלילים וכל ההקלטות ותהיה לי רק שאלה בנגדית, לא צריך לחזור על כל התמליל. אני בסך הכל מודה שנעשו המעשים, אני מודה, אני רוצה לשאול אותה שאלות שקשורות לזמנים שבוצעו המעשים... אני מוכן לראות (בתמלילי חוקרת הילדים - ר.י.כ.) את הכל כעדות ראשית... " (עמ' 41 - 42 לפרוטוקול).

 

 

3. המתלוננת, קטינה ילידת 5/11/91, אובחנה כבר בגן חובה כזקוקה לסיוע בכל תחומי הלמידה, ושובצה בכיתת לקויי למידה בבי"ס רגיל. היא בת רביעית למשפחה בה ההורים גרושים, ולה 3 אחיות גדולות ממנה. אביה לומד והאם מפרנסת יחידה ועובדת כסייעת לתלמידים עם בעיות של עיוורון ושיתוק מוחין.

במשך השנים נערכו לקטינה איבחונים שונים והאבחון האחרון מטעם ועדת ההשמה בנתיבות נערך ביום 9/5/06 (ת/4) עת הייתה בכיתה ט'. גם באבחון זה הוחלט, כי הקטינה זכאית ללמוד, עם עזרה, בבי"ס רגיל, אך בכיתה מיוחדת ו"בדפי האינפורמציה", שבעטים נתקבלה ההחלטה האמורה, נכתב, בין היתר, כי היא ילדה חייכנית, מתעניינת בחיות ואוהבת לשמוע שירים. כן נכתב, כי         "חברותיה הן בנות כיתתה. מתנהגת מאוד בכבוד לכולן. וכן, גם אהובה ורצויה בעיני חברותיה". עם זאת, "מפגינה אדישות מוחלטת" ללימודים ולבית הספר.

בדו"ח של מחנכת הכיתה צויין, כי "הישגיה של ר' תלויים בכמות ואיכות הלמידה, יש לה זיכרון טוב".

 

הפסיכולוגית החינוכית, הגב' נעמי ספירו, סיכמה את "ההערכה הפסיכולוגית" על הקטינה, ביום 20/5/02, כדלהלן:

"רקע חינוכי (מביה"ס) - לר' יש מוטיבציה סבירה. כאשר יושבת ללמוד, לומדת יפה מאוד, יוצרת קשר חביב עם הבנות. מגלה יכולת יפה בדברים הדורשים יצירתיות ופתרון בעיות. מסוגלת לעבוד באופן עצמאי או בקבוצה.

יכולת שפתית / מילולית - כל היכולות נמצאות בסביבות 2 סטיות תקן מהממוצע ומונמכות (אך לא באופן משמעותי) במבחן הקודם.

 

המלצות-

            - המשך שילוב בכיתת ליקויי למידה עם שאיפה של מקסימום   שעות שילוב.

            - הערכה רגשית רחבה יותר, כדי לעמוד על נקודות מעלות חשש שעלו במבחן".

 

4. המתלוננת הייתה מתחת לגיל 14 בעת חשיפת האירועים, והיא נחקרה על ידי חוקרת ילדים. היות ובזמן ניהול המשפט כבר עברה את גיל 14 - העידה אף היא, הגם שהאמרה שמסרה הוגשה בהסכמה כחקירה ראשית (ר' לעיל בתגובת הסנגור).

המתלוננת התחילה את עדותה תוך שהיא מתארת עצמה כ"בת 15 וחצי, עוד מעט יש לי יום הולדת, עוד שבוע". ואכן, את עדותה מסרה בתאריך 29/10/07 כאשר היא נולדה ב-5/11/91. באותה עת היא למדה בבית ספר באופקים בכיתה י'. מדובר בבי"ס דתי, לבנות "רגילות" ור' למדה בכיתה טיפולית, בה יש 11 בנות "שצריכות עזרה, שהן צריכות שיסבירו להן יותר מאשר בכיתה רגילה" (ר' דבריה בעמ' 39 לפרוטוקול). לפני כן, למדה מכיתה א' ועד כיתה ח' בבי"ס רגיל בנתיבות, הגם שגם שם למדה בכיתה טיפולית.

 

המתלוננת התגוררה עם משפחתה בנתיבות, בקומה שלישית באותו בניין בו התגורר הנאשם עם משפחתו בקומה הראשונה. חודשיים לפני מתן עדותה - עברה להתגורר בשכונה מרוחקת ממגורי הנאשם.

 

5. המתלוננת נחקרה לראשונה על ידי חוקרת הילדים אורית כהן (ע.ת. מס' 1) בתאריך 22/4/04, ולאחר מכן שבה ונחקרה, לאחר עדותו של הנאשם, בתאריך 4/5/04.

 בטופס עדות הילד - ת/1 סיכמה חוקרת הילדים את דבריה של המתלוננת:

 "הילדה סיפרה שנראה לה שבכיתה ג' או ד' זה קרה, ודווחה על שני אירועים, אירוע אחרון ואירוע ראשון. הפעם האחרונה: סיפרה שישבה על הגדר של הבניין ליד השער שעולים במדרגות. הוא אמר לה "בואי" והיא אמרה "לא" אבל הוא הצליח לשכנע אותה, ואמר לה שתלך לשירותים של בית הכנסת "ואני אלך אחריך". היא הלכה לשירותים, וכשהוא נכנס היא אמרה לו שזה לא צנוע והוא אמר לה שלבן ובת מותר לעשות את זה אבל לא להגיד את זה לאף אחד. הוא אמר לה שתבטיח לו שכל פעם תבוא ותעשה את זה. היא הבטיחה, אבל הוא קרא לה פעם אחת, היא לא באה אליו.

 

 

היא לא הלכה איתו יותר מאז שידעה שאסור לעשות את זה, ותמיד כשהיה קורא לה הייתה בורחת. יודעת שאסור לעשות את זה כי ראתה בסרטים וגם בחדשות, שאיזה אחד תפס נערה ואנס אותה. והם גם למדו בבי"ס שאסור לעשות את זה וקוראים לזה גילוי עריות. גם אחיות שלה אמרו שזה אסור...".

 

ר' סיפרה על עוד שתי בנות שסיפרו לה שנפגעו על ידי הנאשם – ב.ח. ו-כ.ע., אם כי הנאשם, בחקירתו במשטרה, כפר בכך שנגע בהן בכל דרך שהיא.

 

בסיום חקירה זו ציינה חוקרת הילדים את התרשמותה מהמתלוננת:

 "ר' בת ½12, נראית כפי גילה, הופעתה מסודרת. הגיעה לחקירה בליווי אמה ואחותה. יצרה קשר ראשוני ושיתפה פעולה, אם כי היה צורך לדובבה לספר. בחלק מהחקירה נקוו דמעות בעיניה. רמתה הכללית נמוכה ביחס לגילה. לדברי האם לומדת בכתה התפתחותית. התרשמתי כי הבינה את סטואצית החקירה ואת משמעותה".

 

6. תמליל החקירה (ת/1 א1, ב1 ו- ג1) מגלה, שסיכומיה של חוקרת הילדים היו מדוייקים. אמנם, סיפורה הראשוני של הילדה מצומצם, אך במהלך החקירה הוסיפה פרטים ותוכן לסיפור כולו. תחילה סיפרה על האירוע הראשון - בקצרה: כששיחקה "שבויים" עם חברותיה, הגיע הנאשם והציע לה כדור. היות ורצתה את הכדור - הלכה אחריו:

 "הוא לקח אותי ואמר לי שאני יוריד את החצאית... וגם הוא הוריד... והוא אמר לי שאני ירים את הרגליים לראש. ואני לא יודעת, הוא אמר שזה חלב. כאילו ו... והוא הכניס... וזה היה כואב וקצת בכיתי... והלכתי הבית... ובאמצע הדרך, חשבתי שאני רוצה ללכת להתקלח כי זה היה מגעיל... אבל שכחתי... ".

 

לדברי הילדה - אירוע שכזה קרה מספר פעמים.

           

כדי למקד את המתלוננת, היא נתבקשה לספר על המקרה האחרון, והיא ציינה ש"הוא לקח אותי לבית הכנסת, היה שמה בחוץ שרותים... ואז הוא עשה לי כמו בפעם הראשונה". היא הוסיפה ופירטה, שישבה על הגדר של הבניין והנאשם, כבעבר, קרא לה. הפעם אמרה לו ש"זה לא צנוע" אבל "הוא הצליח לשכנע אותי" ושוב הלכה אחריו, כי הוא אמר לה "שלבן ובת מותר לעשות את זה אבל בלי להגיד לאף אחד".

 

כשהילדה מתחילה לספר את שאירע בשירותים של בית הכנסת מבקשת חוקרת הילדים ממנה לספר את האירוע שלב אחר שלב, ומשאלות הילדה מבינה חוקרת הילדים שהילדה אינה מבינה את הקונספט המופשט של "לפני" ו"אחרי" ועל כן מתקשה להשיב לשאלותיה. בסבלנות, נשאלות שאלות אחרות, פתוחות אף הן, ובסופו של דבר מתקבל הסיפור השלם, כפי שתואר בתרשומת של חוקרת הילדים:

 

"הוא אמר לי ללכת לשרותים ו... הלכתי. ו... הוא, הוא אמר שאני... הוא אמר לי רק להוריד את התחתון... וגם הוא הוריד. הוא אמר שאני יבוא אליו... ואז אמרתי לו שזה לא צנוע והוא אמר שזה מותר, רק אם זה בן ובת ולא אומרים את זה לאף אחד... אז הייתי בטוחה שזה לא נכון. כי, זה בתורה אסור לעשות דבר כזה.. ואחר כך הוא אמר לי לשבת על האסלה ולהרים רגליים... והוא... הוריד חלב... ואז, הוא שם, איפה שמתפנים הוא שם את הבולבול שלו בחור, שאיפה שמתפנים. וזה היה כואב. קצת בכיתי. ו... אח"כ הוא הוריד את זה, את הבולבול מהחור ואמר לי... הוא הרים לי את החצאית והוא אמר לי שאני ילך לבית...

כשהוא מערבב את הבולבול שלו, אז יוצא מין דבר כזה לבן. הוא אמר שקוראים לזה חלב... (הוא "מערבב את הבולבול" – ר.י.כ.) כמו שמערבבים בקבוק, כאילו לוקחים את זה (מראה) ועושים, וכאילו הוא, הוא מוריד את זה למטה, למעלה, כאילו ככה (מראה)... (והדבר הלבן – ר.י.כ.) יוצא מהחור של הבולבול... (ואת "הדבר הלבן" – ר.י.כ.) הוא קצת ניגב אבל קצת השאיר ב... תחת (של הילדה - ר.י.כ.) ... אז שכבתי... על הגב... באסלה… הוא הוריד את זה (מראה), את הדבר הזה שמכסה וכאילו שכבתי והרמתי את הרגליים... ליד הראש.. שלי... החולצה הייתה עלי, והחצאית והלבנים... היו מכווצים (על הקרסוליים)... הוא ניגב (את "הלבן" – ר.י.כ.) מסביב... עם נייר טואלט שהיה בשרותים... זה מגעיל... (ואחרי ש"הוריד את הלבן" – ר.י.כ.) הוא שם את הבולבול שלו בחור...".

 

המתלוננת הוסיפה [קלטת ת/1(ב1)], כי כאשר הנאשם החדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה "הרגשתי... כאילו כמו... כמו שאת... משהו שמפריע לך בגוף... זה היה כואב אז עצמתי עיניים...". היא מדגישה, שאין לה ספק שהייתה חדירה של איבר המין לישבנה, כי בהתחלה ראתה "שהוא מכוון את זה לחור שלי... איפה שמתפנים. ואז... אז עצמתי עיניים... זה היה כואב, אז עצמתי עיניים...".

 

והוסיפה:

"הוא ערבב את הבולבול שלו... כמו שמערבבים בקבוק... עם היד שלו.. ואז, מרח על זה לבן, הוא קורא לזה חלב... שם את זה ליד החור של... איפה שמתפנים, והוא גם קצת התנגב בזה, ואז הוא הכניס את הבולבול לאיפה שמתפנים... זה קרה הרבה פעמים".

 

לאחר סיום החקירה - חוזרת הקטינה לחדר, לאחר שנזכרה, שבפעם האחרונה, כשאמר לה לשבת על הרגל שלו –

 

"אז הוא נגע לי בחזה... הוא הכניס את היד ככה (מדגימה) את היד... מתחת לבגדים... הוא שם את היד מתחת לחולצה וכאילו... עשה... אז הוא ליטף... רק בפעם האחרונה... רק פעם אחת הוא עשה לי...".

 

7. כלומר, בחקירה זו תארה המתלוננת את האירוע האחרון, שהתקיים בשירותים של בית הכנסת הסמוך לביתם, במהלכו הורה לה הנאשם להוריד את חצאיתה ותחתוניה ולאחר ששכנע אותה שהמעשה מותר (כי הפעם טענה ש"זה לא צנוע") עשתה כדבריו, וגם הנאשם הפשיל את מכנסיו ותחתוניו עד לקרסוליו. אז הוריד הנאשם את מכסה האסלה והורה לילדה לשכב על הגב ולהרים את רגליה עד לראשה. כשעשתה כן - התקרב אליה הנאשם ושפשף את איבר מינו עד שהגיע לסיפוק, כאשר את זרעו מרח גם על הקטינה, בישבנה, וגם ניגב בנייר הטואלט שמצא במקום. לאחר מכן, התקרב עוד, כיוון את איבר מינו לפי הטבעת של הקטינה - והחדירו פנימה. ההחדרה הכאיבה לילדה והיא עצמה את עיניה ואף בכתה. כשהוציא את איבר המין - הורה לה להתלבש, התלבש בעצמו, והם עזבו את השירותים. בין לבין, הנאשם גם הושיב את המתלוננת על ברכו ונגע בחזה שלה.

אירוע זה היה או בפורים או בחנוכה של אותה שנה בה נמסרה העדות - היינו, בעת שהייתה בכיתה י'.

 

המתלוננת הוסיפה וסיפרה, שלאחר האירוע האחרון הנ"ל, בכל פעם שהנאשם היה קורא לה –הייתה בורחת מפניו, כי "ידעתי שזה אסור מאז" (ר' גם בסעיף 11 להלן).

 

8. המתלוננת גם פרטה את האירועים נשוא הפעם הראשונה:

 "הוא שאל אותי אם אני רוצה כדור... אז, אז אמרתי לו שכן... הוא, הוא לקח אותי למחסן של בניין שהיה... הוא הוריד לי את החצאית... ואז גם הוא הוריד ושכבתי, והוא אמר לי להרים את הרגליים למעלה... ואז הוא הוציא את הדבר הלבן הזה... אחר כך הוא שם את הבולבול שלו איפה שמתפנים. היה כואב וירד לי ... דמעות מהעיניים... ואז הוא הרים לי ואמר לי שאני לא יגלה את זה לאף אחד, ואמר שתבואי לכאן מחר כשאני אקרא לך ואעשה את זה עוד פעם... ואז הוא שלח אותי לבניין ו... שיחקתי...".

 

ופרטה, שהמחסן הוא

"המחסן של הבניין הזה, היה פתוח, אז הוא הכניס (אותה – ר.י.כ) וסגר מבפנים... יש מאחורה מין דבר כזה שכמו סוגרים דלת, כמו הידית הזאת שיש שמה משהו שתופס, שיהיה אפשר לפתוח...".

 

הפעם, כשנתבקשה לפרט - אינה משתפת פעולה, טוענת שאינה זוכרת, וברור לכל, כי הילדה כבר עייפה. אולם, לשידולי חוקרת הילדים - מספרת כיצד הפשיט את חצאיתה ותחתוניה לאחר ששכבה על גבה ("כמו שמורידים לתינוק... כמו שמורידים לו את המכנסיים, אותו דבר...") והתפשט בעצמו בכך שהפשיל את מכנסיו ותחתוניו, ואז לאחר שהשכיב אותה "על הסכך של הסוכות, ששמים מעל הסוכה":

"היה מין דבר כזה לבן… הוא ערבב את הבולבול שלו כמו בקבוק וזה יצא... הוא ערבב עם היד... והלבן יצא מהחור של הבולבול… (לאחר מכן – ר.י.כ) הוא לקח את הבולבול שלו ושם אותו בחור איפה שמתפנים... ואחר כך הוציא אותו".

 

כש"יצא החלב" היא שאלה אותו "מה הדבר הזה..." והוא אמר ש"זה חלב" והיא הוסיפה, ש"זה יצא מהחור... ל... כיוון איפה שמתפנים... מקקי", כאשר לפני כן "הוא כיוון אותו" לחור שבישבן, בעת "שהוא ישב על הברכיים... והתקרב .... הוא בא אלי". 

 וכשהילדה נשאלה, איך ידעה שהנאשם הכניס את איבר המין לתוך פי הטבעת, השיבה בפשטות: "כי מרגישים".

 המתלוננת מוסיפה ומספרת, כי אירוע זה היה "או בכיתה ג' או ד'", בשעות הערב אך כשעדיין היה אור, ואף יודעת את המקום במדוייק - במחסן של בניין סמוך, ברח' חזני מס' 1134, נתיבות.

 

9. היינו, על פי דברי המתלוננת, המקרה הראשון אירע במחסן הצמוד לבניין הסמוך לבניין המגורים שלה ושל הנאשם, על מוטות עץ שמניחים על הסוכות, כתשתית לסכך. הנאשם הפשיט את חצאיתה ותחתוניה של הילדה "כמו שמפשיטים תינוק", הורה לה להרים רגליה עד לראש, ושפשף את איבר מינו עד שהגיע לסיפוק מיני. אח"כ, החדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה - ומהכאב, המתלוננת דמעה. כשסיים את מעשיו, הורה הנאשם למתלוננת שלא תספר על המעשים לאף אחד - ושילח אותה לביתה.

 

10. בחקירה זו [קלטת שלישית - ת/1(ג1)] סיפרה המתלוננת גם כיצד נחשפו האירועים. לדבריה, בילתה עם חברותיה ב.ח. ו-כ. (שגם הן, לטענתה, נפגעו על ידי הנאשם "אבל לא כל כך") מחוץ לבניין על ספסל, וכאשר ראתה שהנאשם נוסע לישיבה - שמחה. וכך סיפרה:

 "ראינו אותו נוסע ואז אמרתי "יש" בשקט "יש, יש"... וב.ח. אמרה - אני יודעת למה אמרת יש. אז אמרתי למה? נכון בגלל שהוא עשה לך דברים לא כל כך יפים? אז אמרתי לה - כן, איך את יודעת? אז היא אמרה, כי גם לי, גם לי הוא עשה את זה. התחלנו לדבר... היא סיפרה לי שהוא עשה לה... שהוא לקח אותה, הוריד לה את החצאית, את התחתון, את הלבנים ואז עלה  אותה... אז גם כ. אמרה לב.ח... מה שהוא עשה לה, ואז ב.ח. סיפרה לי ואז ככה נודע לנו, כל אחת... אני סיפרתי להן - לא הכל, כי התביישתי".

 

מכאן - הגיע הסיפור להורי הבנות ומשם הדרך להגשת התלונה הייתה קצרה (להלן - בעדות אמה של המתלוננת). וכאשר המתלוננת נשאלה (בחקירתה השניה) אם סיפרה לפני כן למישהו, השיבה ש"ניסיתי... אבל פחדתי". אמנם ספרה לבת דודתה הצעירה ע' "אבל אמרתי לה שלא תספר את זה לאף אחד, בטח היא שכחה...".

 

11. לאחר חקירתו של הנאשם, נחקרה המתלוננת פעם שניה (בתאריך 4/5/04 - ר' ת/2) ונשאלה על מעשים שהנאשם טען שביצע בה ושהיא לא ציינה בעדותה הראשונה.

 

בעדות זו סיפרה המתלוננת על אירוע שהיה בשירותים של בית הכנסת, שם "הוא אמר לי לגעת (ב"בולבול שלו" - ר.י.כ.) ונגעתי" - וזה היה הרבה פעמים. היא הוסיפה והסבירה, שבפעם האחרונה, "כשהוא אמר לי לשבת על הרגל שלו... אז הוא אמר לי ללטף" ורק אח"כ הוריד את את מכסה האסלה, השכיב אותה וביצע בה את שתארה קודם לכן: "הוא אמר לי שאני אלטף אותו ולא רציתי... ואח"כ נגעתי (בוכה)... נגעלתי... אני לא רוצה לדבר, קשה לי (הילדה בוכה)...".

 

 

12. לאחר מכן, נשאלה המתלוננת "האם מישהו הציע לך למצוץ את הבולבול" והיא השיבה בשלילה. יחד עם זאת, וכאשר חוקרת הילדים סיפרה לה, שהנאשם מסר ש"הציע לך למצוץ את הבולבול שלו" - לא הכחישה, אך טענה "אבל אני לא זוכרת את כל הפרטים, כי זה היה מזמן".

 

13. בחקירה שניה זו, ושוב על סמך הודאת הנאשם, נשאלה המתלוננת "האם קרה לך משהו בבית של מ." - והיא השיבה בחיוב:

"זה היה בדיוק אותו דבר... הוא אמר לי להכנס, כי רציתי לבקש משהו. נכנסתי והוא אמר לי להוריד את החצאית וגם הוא הוריד. אמר לי לשבת על המיטה שלו... כאילו לישון על המיטה שלו ולהרים את הרגליים לראש, ואח"כ הוא הכניס את הבולבול שלו לאיפה שמתפנים, שעושים קקי, ואח"כ הוציא ואמר לי ללכת... ללכת למטה לשחק".

 

14. כשהמתלוננת נשאלה על מספר האירועים ותכיפותם, השיבה "נראה לי 5 או 6", אם כי לא ידעה כמה זמן עבר בין אירוע אחד לשני, תוך שחזרה והדגישה שהפעם האחרונה הייתה באותה שנה (כשהייתה כבת 13), בהיותה בכיתה י'.

 

 יצויין, כי בחקירתה הראשונה העידה הקטינה, כי אחרי הפעם האחרונה, שהייתה בשירותים בבית הכנסת, כשכבר ידעה שמדובר במעשה אסור, הייתה בורחת מהנאשם, בכל פעם  שקרא לה, וכשנשאלה איך ידעה שהמעשים אסורים, השיבה:

 

"כי ראיתי בסרטים... גם אחיות שלי אמרו לי שזה אסור... זה גם היה בחדשות... גם למדנו בבית ספר שאסור לעשות את זה... את הדבר הזה. קוראים לזה גילוי עריות... ובחדשות אמרו שאיזה אחד תפס נערה ואנס אותה... ".

 

15. לאחר החקירה השניה רשמה חוקרת הילדים את התרשמותה ממהימנות המתלוננת, באשר לשתי החקירות, כדלהלן:

 

 "מהימנות זו מתיחסת לשתי החקירות בהן נחקרה הילדה. דיווחה של הילדה היה במלל חופשי, בתגובה לתשאול פתוח וישיר. דיווחה הינו עקבי ובלתי מאורגן במידת מה. הילדה תארה מספר אירועים בהם נפגעה מינית. דיווחה מפורט, בעל רצף הגיוני וברור, מעוגן בקונטקסט, בזמן ובמקום (שירותים של בית הכנסת, ביתו של החשוד, מחסן של בניין). דיווחה כלל תאורי אינטראקציות ונסיבות. כמו כן ציטטה ציטוטי שיחה בינה לבין החשוד, וציינה פרטים מיוחדים. בנוסף באו לידי ביטוי בעדותה מאפיינים דינמיים להיותה קורבן לפגיעה מינית, כגון מבוכה, אשמה, בושה וקונפליקט. לא בלטה מוטיבצית יתר של הילדה להפללה, ואף נראה כי עושה מינימליזציה לפגיעה בה.

 כל הדברים הללו מעלים את ההתרשמות, כי מדווחת על אירועים שחוותה. יחד עם זאת, לא ברור האם הילדה מצליחה לעשות הפרדת אירועים. יתכן וניתן להסביר אופן דיווח זה בכך שמניסיוננו ידוע, כי ילדים שחוו ריבוי אירועים מתקשים לעשות הפרדה ברורה בין האירועים".

 

 

16. בחקירתה הנגדית של חוקרת הילדים, היא הדגישה שאין לילדה בעיות זיכרון אלא "בעיה של תפיסת זמן":

"התרשמתי שהרמה (של הקטינה - ר.י.כ.) נמוכה, אבל אני לא אמורה ללכת לבית ספרה ולבדוק את הבעיות הלימודיות שלה... היכולת שלה להגיב לשאלות פתוחות ולמקטעי זמן הייתה נמוכה, דבר שלא מתאים לגיל שלה, בגיל שלה היא אמורה לשלוט בדברים האלה... היא לא יודעת לקרוא ולכתוב..." (עמ' 14 לפרוטוקול).

 

 והדגישה:

 "הילדה לא הגיעה לחקירה כשהיא מוכנה לדווח לי אירועים מסודרים ומעוגנים בצורה חופשית. כלומר, זה משהו שבא אצלה בצורה מבולבלת וזה דבר שמחזק את המהימנות שלה, שהיא לא הגיעה מוכנה לחקירה...

 

 

הילדה התחילה לספר בצורה חופשית על הדברים... ובחלקים מסויימים היא התקשתה והרגישה שהיא מתביישת לספר לי והיה לה קשה לספר לי והיה צורך לדובב אותה... " (עמ' 16 לפרוטוקול).

 

כן, הוסיפה:

 

"ילדים שחווים ריבוי אירועים כמו במקרה של הקטינה, שחוותה מספר אירועים על פי דיווחה, מה שקורה במקרים כאלה, ילדים שחווים אירועים מרובים מתקשים לעשות הפרדה בין האירועים. מה שקרה בדיווח של הקטינה, שאירועים שהיא תארה היו בעלי מאפיינים דומים מבחינת תאור האירועים. יתכן שהאירועים היו דומים באופיים, או שהיא התקשתה לאבחן ביניהם" (עמ' 17 לפרוטוקול).

 

יחד עם זאת, להערכת חוקרת הילדים היא תארה שני אירועים שונים שקרו בבית הכנסת - האירוע האחרון, כפי שתואר בחקירה הראשונה ואירוע נוסף כפי שתואר בחקירה השניה, ובלשונה:

"בחקירה הראשונה היא תארה אירוע שקרה בבית הכנסת כשהייתה בכיתה ו', כאשר באירוע הזה היא דיברה על החדרת איבר המין לפי הטבעת. באירוע שהיא מתארת בחקירה השניה שלה - אירוע שקרה בכיתה ו' גם הוא, היא מתארת נגיעה בבולבול, ליטוף בטוסיק והחדרת איבר מין לפי הטבעת, ועל כן התרשמתי שמדובר בשני אירועים שונים" (עמ' 19 לפרוטוקול).

 

חוקרת הילדים הוסיפה והדגישה, שהילדה הייתה מאוד עקבית לגבי מועד האירוע האחרון - בזמן שהילדה הייתה בכיתה ו':

"מבחינת מתי האירועים קרו, היא הייתה עקבית לאורך כל החקירות. מה שהילדה מתארת, שהאירועים התחילו כשהייתה בכיתה ג' או ד', וכשהיא נתבקשה לתאר את הפעם האחרונה שקרה משהו עם החשוד אמרה שזה היה בכיתה ו'. זה משהו שהייתה עקבית לגביו, לא התבלבלה ולא שינתה דעתה במהלך החקירה" (עמ' 18 לפרוטוקול).

 

וכשנשאלה על מהימנותה, הוסיפה, מעבר לדו"ח שרשמה:

 "הדבר הבולט במיוחד ומחזק את המהימנות שלה, זה מאפייני תוכן יוצאי דופן של פרטים שדווחו על ידי הילדה בצורה מדוייקת, אך לא הובנו על ידה. לדוגמא: בעצם מה שהיא מתארת שהחשוד אונן בפניה והתאורים שהיא ניסתה להסביר במילים שלה ובהבנה שלה כמו שהוריד חלב, מערבב את הבולבול שלו כמו שמערבבים בקבוק, אלו תאורים מיוחדים המחזקים את המהימנות שלה. כמו כן תארה תחושות של גועל, וזה היה חלק מהקושי שלה לספר על הדברים. אלו דברים שבאו לידי ביטוי לאורך כל החקירה" (עמ' 18 לפרוטוקול).

 

17. כאמור - הקטינה העידה בביהמ"ש, כאשר חקירתה הראשית הופסקה לבקשת הסנגור, אשר ביקש לראות באמרות שמסרה בפני חוקרת הילדים משום חקירה ראשית, ועל כן חקירתה בביהמ"ש התמצתה בשאלות הסנגור. במהלך החקירה הזו למדנו, שהמתלוננת מתמצאת היטב בכל הקשור למועדים ומקומות: היא ידעה את התאריך הלועזי של הדיון, את היום בשבוע, את העיר בה מצוי ביהמ"ש וידעה, שבבאר-שבע אין ים. היא רואה מידי פעם טלויזיה, כשהיא נמצאת בבית סבתה, יודעת מי ראש המממשלה (אז היה אהוד אולמרט...) יודעת שחג החנוכה מתקרב . נכון, כי המתלוננת לא ידעה לחשב את גילו של הסנגור, שאמר לה שנולד בשנת 1957, והגם שידעה על פיצוץ מגדלי התאומים, לא זכרה את התאריך. היא ידעה שכשנה לפני מתן העדות הייתה מלחמת לבנון השניה, גם אם לא ידעה לומר את התאריך המדוייק.

 ברוח זו נחקרה המתלוננת גם על זמן ביצוע האירועים, כשלדבריה חלק מהמעשים בוצעו עת הנאשם כבר היה בפנימייה. היא העידה, שאינה יודעת בת כמה הייתה בעת האירוע הראשון, אך "נדמה לי שהייתי בכיתה ו'" בזמן האירוע האחרון, כשבביטחה ידעה, שבאותה שנה גם הלכה להתלונן.

בין המקרים עבר זמן, כאשר תחילה הסכימה שעברו שנים, אך אח"כ תיקנה ואמרה ש"נראה לי שעברו חודשים... התבלבלתי (קודם - ר.י.כ.), חשבתי ששאלת כמה זמן זה קרה", היינו - לאורך איזו תקופה, מאז האירוע הראשון לאחרון (עמ' 50 - 51 לפרוטוקול).

 

המתלוננת הדגישה, שלא יתכן שהייתה בכיתה א' או ב' בעת האירוע האחרון, כי "אני זוכרת... זה בשנה שאחותי התחתנה" (היינו, 2003, על פי עדות אמה), אם כי - יתכן שתחילת המעשים היו בכיתה ג' - אבל בהחלט לא המקרה האחרון. המקרה האחרון היה כשהייתה בכיתה ו' ועברו שנים מאז האירוע הראשון לאירוע זה. ולבסוף, נשאלה בעניין זה:

 "ש. את יודעת כמה זמן עבר מהיום שהחוקרת נוער חקרה אותך ועד עכשיו?

 

המתלוננת גם נשאלה על נקודת ציון נוספת - בת המצוה שלה, וסיפרה, שהמסיבה נערכה כשהייתה בת 12, היינו - בשנה שחגגו לה את היומולדת הזו.

לדבריה, "משרד הרווחה אספו כמה בנות וצרפו אותם בירושלים ועשו להם... את בת המצווה אני עשיתי בסוף שנה" של כיתה ו'. היא הדגישה, שבעת שנחקרה אצל חוקרת הילדים עדיין לא חגגו לה את בת המצוה.

 כבר כאן אציין, נוכח סיכומי הסנגור וטענותיו בעניין זה, כי כוונת המתלוננת הייתה ברורה, כאשר אמרה שבת המצוה נחגגה כשהייתה בת 12 - היינו, כשטרם מלאו לה 13. כוונתה לכל אותה שנה במהלכה עדיין הייתה בת 12, ממש כשם שהעידה בביהמ"ש שהיא בת 15 וחצי ושבשבוע הבא ימלאו לה 16.

 

18. המתלוננת גם נחקרה בנוגע להחדרת איבר המין של הנאשם לפי הטבעת שלה ונשאלה אם יתכן שלא הייתה החדרה של ממש - והמתלוננת הייתה נחרצת: "לא. מתי שהוא הכניס אני הרגשתי כאב ולחץ... בכל הפעמים..." ואף הוסיפה, שבעקבות הכאב - בכתה.

בעדותה הוסיפה המתלוננת, שלמרות הכחשתה באמרה שמסרה - הרי שהנאשם נגע באיבר מינה ("הוא נגע ביד... בכל הפעמים...").

כן אישרה שנגעה עם ידה באיבר מינו "אבל אני לא יודעת אם זה בכל הפעמים. אני זוכרת שנגעתי, אבל לא זוכרת אם זה בכל הפעמים... יותר מפעם אחת...".

כן, זכרה שפעם אחת, בבית הכנסת, נגע הנאשם בחזה שלה - במהלך האירוע האחרון, והוסיפה שלא יתכן שמדובר בנגיעה לא מכוונת.

 

אשר לכמות הפעמים, ציינה ש"פעם אחת בבית כנסת, פעם אחת בבית שלו ובמחסן הוא עשה יותר". היינו, הערכת חוקרת הילדים שבבית הכנסת היו מקרים נפרדים - פעם האירוע שתואר בחקירה הראשונה ופעם האירוע שתואר בחקירה השניה (עת ישבה על ברכיו של הנאשם ונגע באיבר מינו), הייתה שגויה, וככל הנראה הכל קרה במקרה אחד, האחרון.

19. לאחר שמיעת עדות המתלוננמת וצפיה בקלטות החקירה - אין לי כל ספק שמדובר בנערה שמבינה היטב את חשיבות הדיוק בדבריה ואף מבינה היטב לומר, בדרכה המיוחדת, שהאירוע האחרון היה בעת שהייתה בכיתה ו', כשהנאשם כבר היה בפנימייה, ולפני שחגגו לה את בת המצוה אך בשנה שמלאו ל-12. כן ידעה היטב לומר, שהאירועים הקודמים החלו כשהייתה בכיתה ג' או ד'.

 

אמינותה של הילדה בולטת בתאור פרטי האירועים, בתחושות, בתגובות, ובאינטראקציה שהייתה בינה לבין הנאשם. כך, למשל, תוך כדי החקירה (ולעניין זה ר' הקלטת - שהועתקה לדיסק) הילדה מדגימה הן את תנועת "הערבוב" של איבר המין, מדגימה כיצד שכבה על האסלה, אחרי שהדגימה כיצד הוריד את מכסה האסלה, ואף הדגימה כיצד הנאשם התכופף כיוון שהיה גבוה ממנה, כדי שיוכל להחדיר את איבר מינו לישבנה. כן הדגימה היכן היו בגדיה (כיצד חצאיתה ותחתוניה "כווצו", כדבריה, עד הקרסוליים) והיכן היו בגדי הנאשם (אף זאת עד קרסוליו). לאחר מכן אף הדגימה כיצד הכניס הנאשם את ידו מתחת לחולצתה ונגע בחזה.

           

יצויין, כבר בשלב זה, כי הקטינה הייתה נבוכה ביותר בעת שתארה את החלקים הצנועים שלה בהם נגע או פגע הנאשם, למשל כאשר תארה להיכן החדיר את איבר מינו (למקום שבו "מתפנים" ועושים "קקי"). היא אף בכתה במהלך מסירת עדותה - ובעיקר כשתארה כיצד התחילו האירועים, או במקומות בהם הייתה "פעילה", כמו בתאור ליטופה את איבר מינו, כשברור שהיא חשה אשמה.

           

הילדה תארה גם את תחושותיה במהלך האירועים: היא נגעלה מ"החלב" שהוציא הנאשם עליה עד כי רצתה להתקלח מיד לאחר מכן ("אבל שכחתי"). כן, תארה את הכאבים שחשה בעת החדרת איבר המין של הנאשם לישבנה, ואף תארה כיצד בכתה מעט עקב הכאב הנ"ל.

 

כל אלה, כמובן, מצביעים על אמינותה הרבה, מה גם שידעה לעמוד על דעתה ולמרות דברי הנאשם שפגע בה אף מעבר לדבריה - לא האדירה את מעשיו ועמדה על דעתה שיש מעשים שלא בוצעו בה. היא גם זכרה היטב את מועד האירוע האחרון (כשהייתה בכיתב ו', כבת 12, ולפני חגיגת בת המצוה שנערכה לה לפני תום שנת הלימודים הזו), ואין לי כל ספק שיש לקבל דבריה כמות שהם. טענותיו של הסנגור בסיכומיו בדבר בלבולה, כביכול, של המתלוננת, בעיקר ביחס למועד ביצוע המעשים - אינן עולות יפה עם הדברים שאמרה ועם עמידתה האיתנה, למרות מגבלותיה, מאחורי דבריה. היא ידעה לעגן היטב את דבריה במקום ובזמן ושללה במפורש כל אפשרות לפיה המעשה האחרון ארע בהיותה בכיתב א' או ב'. נהפוך הוא, היא עמדה על כך שהמעשים התחילו כשהייתה קטנה, בין בכיתה ג' או בכיתה ד', וכי אלה הסתיימו באותה שנה בה הגישה את התלונה. ובעניין זה, כמו בעניין עצם החדרת איבר מינו של הנאשם לפי הטבעת שלה - וכמו בכל דבריה האחרים - אין לי כל ספק שעדותה עדות אמת. אכן, קשה להסביר איך יודעים שהייתה החדרה לתוך פי הטבעת - אך הילדה עשתה כן בתארה את תחושותיה בעת ההחדרה. לא מדובר בשפשוף חיצוני, כדברי הסנגור (והנאשם - להלן) אלא בהחדרה הגורמת לכאב עד דמעות, להרגשת חנק ולבכי. בדבריה הפשוטים ידעה הילדה להעביר בצורה מרגשת את תחושותיה, ואין לי ספק שדייקה ותארה כל מה שעבר עליה.

 

20. המתלוננת סיפרה כיצד ישבה עם חברותיה על ספסל סמוך לבניין שם היא מתגוררת, וכאשר ראתה את הנאשם נוסע לפנימייה - נפלט מפיה "יש! יש!". חברותיה, שלדבריה, נפגעו גם הן מהנאשם - מיד הבינו על מה ולמה היא שמחה, למרות ששמעו ממנה רק מעט ממה שעברה – ו-ב.ח. לקחה אותה לאמה. גם אחותה של המתלוננת – ת' – הגיעה, וכשהאם חזרה מאסיפת הורים, אמה של ב.ח. קראה לה להיכנס לדירתה ושם סיפרו לה מה שנודע על מעשי הנאשם.

 

 

מבוהלת וחרדה - נכנסה האם לחדר עם בתה, ובקשה ממנה שתספר לה מה קרה. וכך העידה האם:

 "ר' סיפרה לי שהנאשם היה לוקח אותה למקלט, למחסן, והיה מפשיט אותה, מעלה לה את הרגליים למעלה וגם הוא היה מתפשט והיה כואב לה מאוד, והיה יוצא לו חומר לבן כזה כשהוא היה קם. כשר' סיפרה לי את זה היא הייתה בוכה. היא בכתה ולא רצתה להמשיך ולספר, חיבקתי אותה ואמרתי לה שלא תתבייש ושהיא יכולה להוציא הכל... וניסיתי להרגיע אותה והיא רק בוכה. אמרה לי שהיא לא רוצה לדבר ושהיא מתביישת ממני ומפחדת ממני. שאלתי למה היא פוחדת, אמרה שהוא אמר לה שבן עם בת זה מותר ושזה בסדר.

 אמרתי לה שאיתי מותר לה להוציא וביקשתי שתספר מתי היה פעם אחרונה ואמרה לי בפסח. היא אמרה לי שהן היו משחקות למטה, ואז האדון הזה (הנאשם) הזמין מונית לירושלים כי היה צריך לחזור לישיבה, כי זה היה בין הזמנים, לקח את התיק שלו ורצה לעלות למונית. ואז ר’ אמרה לחברות שלה שהינה א' נוסע ולא צריך יותר לפחד, זה היה בפסח של אותה שנה שזה התגלה... הבנות עלו לאחת האמהות וסיפרו להן... כל זה נודע לי מר’ בחדר של משפחת ת'... נודע לי שכשהן סיפרו לאותה אמא, היא קיבלה שוק והן עלו לת', ושם פגשתי אותן..." (עמ' 74 לפרוטוקול).

 

והוסיפה:

 "ר’ אמרה לי שהמקרה האחרון היה בחול המועד פסח של אותה שנה. אחרי פסח היה בין הזמנים ואז ראו את א' עולה למונית ואז הן סיפרו. למחרת הגשתי תלונה" (בתאריך 22/4/04, עמ' 75 לפרוטוקול).

           

אוסיף, כי הסנגור ביקש להגיש את אמרת האם במשטרה (נ/2) וממנה למדנו, כי

"ר’ אמרה שמ' עושה לה את הדברים האלה מכיתה ג'. אני רוצה לציין שהיום הילדה שלי בכיתה ו'...".

 

 לכשעצמי, ולמרות טענות הסנגור, לא מצאתי שינויים של ממש בין האמרה שמסרה האם במשטרה לבין דבריה בביהמ"ש. יתכן שלא השתמשה באותם מינוחים - אך התמונה הכללית דומה בהחלט. יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מתגובתה של האם לטענותיו של הסנגור, כאילו במשטרה לא אמרה את כל מה שאמרה בביהמ"ש:

           

"אני אגיד לך מה אמא מרגישה כשנודע לה דבר כזה, אמרתי שהראש שלי היה מלא נמלים ולא אמרתי מילה במילה, זה היה בין הזמנים וגם שבוע לפני בין הזמנים היה פסח. היא אמרה לי שהמקרה האחרון היה בפסח" (עמ' 77 לפרוטוקול).

           

 

דברים כדורבנות.

 

21. האם סיפרה בביהמ"ש גם על מצבה של ר’ היום (בעת מתן העדות):

"היום ר’ בסדר. רשמתי אותה לבי"ס טוב. יש שם מוסיקה בתרפיה, לקחתי אותה לטיפול בענבל במשך שנה וחצי ויש לי הוכחות, הכל רשום. לקחתי אותה על חשבוני ולא היה איכפת לי משום דבר אחר. כל המשפחה נתנה לה על חשבוני ולא היה איכפת לי משום דבר אחר. כל המשפחה נתנה לה חום... היום ברוך השם... הילדה אחרת לגמרי, לעומת מה שהייתה כשהייתה ילדה - מפחדת ולא ידעה לקרוא ולא ידעתי מה קורה לה. כל הזמן היא רק הייתה חולמת בכיתה והוזה והיום היא מלכת הכיתה" (עמ' 75 - 76 לפרוטוקול).

 

22. האם גם נשאלה לגבי בת המצוה של בתה, והיא אישרה את מה שכבר ידענו מפיה של הילדה: 100 ילדים מנתיבות נלקחו על ידי נדבן מחו"ל לירושלים, תחילה לכותל ואח"כ לאולם מפואר, ושם חגגו לכולם יחד. לדבריה

"זה לא היה בתאריך שלה (של יום ההולדת - ר.י.כ.), זה היה בסוף השנה... לפני החופש הגדול, בערך חודש לפני... זה היה בכיתה ו', חודש לפני סיום כיתה ו'" (עמ' 78 לפרוטוקול).

 

           

האם גם הוסיפה וסיפרה שבתה החלה את כיתה א' כשהייתה בת 7, כי "היא הייתה שנתיים בגן חובה". מכאן - חשבון הגילים פשוט ותואם בדיוק לדבריה של המתלוננת.

 

 

23. הנאשם בחר שלא להעיד בחקירה ראשית והסתפק באמירה, שכל מה שאמר במשטרה - נכון.

 

24. וכך מסר הנאשם באמרה שנתן במשטרה ביום 28/4/04 בשעה 16:20:

 "אז הייתי קטן, בערך 11 או 12 שנים, ולא הבנתי את חומרת העניין. וכשלמדתי שזה אסור אז קיבלתי על עצמי לא לעשות את זה יותר. למדתי שזה אסור לפי התורה וכואב לי שמזכירים את העבירות שלי. זהו...

 זה היה כמה פעמים. כמה פעמים - אני לא זוכר... זה היה בשירותים של בית הכנסת בחזני... לא היה בשום מקום אחר, רק שם. זה מה שהיה תמיד...".

 

 הנאשם הכחיש שהחדיר את איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת, "כי זה כואב". כשנשאל איך ידע שזה כואב, השיב:

 "כי רואים שזה דבר קטן יותר מהברית שלי... לא הכנסתי אף פעם בחיים שלי".

 

 הנאשם אישר באמרתו, שבפעם האחרונה, כשהיו בשירותים של בית הכנסת, המתלוננת אמרה לו ש"זה לא צנוע" ולדבריו "זה גרם לי לחשוב על השטות שאני עושה...".  אבל בכל זאת "אני ניסיתי לשכנע אותה שתסכים", ואכן - היא "השתכנעה", וכאמור - ישבה עליו עת ישב על האסלה.

 

          

רק כשנשאל אם ביקש מהמתלוננת שתשכב עם הגב על האסלה "נזכר":

 "כן. אולי העדפתי ככה, אני לא יודע למה. ואז ר’ שכבה על הגב, והיא הרימה את הרגליים למעלה ואני נדבקתי אליה ושפשפתי את הברית ונדבקתי אליה רק עם הברית... הזרע נשפך עליה, על הברית שלה, אחרי זה התלבשתי והלכתי... לדחוף (לפי הטבעת - ר.י.כ.) לא דחפתי וגם לא הכנסתי את הברית... ".

 

הוסיף:

"אף פעם היא לא בכתה או שאמרה כן או שאמרה לא ואז הלכתי".

 

 וכשהנאשם מעומת עם טענתה של המתלוננת, שנלקחה על ידו לעוד מקומות, "נזכר":

 "כן. חוץ מבית הכנסת לקחתי אותה לחדר בבית שלי פעם אחת ופעם אחת במקלט של הבניין ליד הבניין שלנו. וחוץ מזה לא היה עוד שום מקומות. אני אולי יזכור ויגיד לך... ".

 

ומה היה בביתו?

"אני נזכר שראיתי את ר’ למטה, בבלוק, ואז קראתי לה, אבל אני לא זוכר מה קרה איתה בחדר, אבל אני זוכר ששפשפתי את הברית. תנוחות אני לא זוכר, ושוב פעם יצא זרע".

 

ומה היה במחסן?

"אני קראתי לר’ והיא באה איתי למחסן בבניין ליד, זה מקלט וסגרתי את הדלת עם הסוגר של הדלת מברזל והיא שכבה על הלייסטים של הסוכה מעץ על הגב והרגליים שלה היו למעלה והיא התכופפה, בעצם היא כופפה את הרגליים כמו שמחליפים לתינוק חיתול, ואני התכופפתי, ישבתי על הברכיים שהטוסיק שלה היה למעלה ושפשפתי את הברית בישבן שלה, בפס, עם היד שלי עד שיצא זרע, נראה לי שיצא הזרע עליה, אח"כ התלבשתי והלכתי".

 

וכשנשאל מדוע המעשים הופסקו ומתי, השיב -

"מהבר מצוה אני קיבלתי על עצמי שלא להוציא זרע, ומאז לא עשיתי את זה איתה".

 

           

יחד עם זאת טען, שבעת המעשים המתלוננת "הייתה בכיתה א' או ב', אני לא מתמצא בגיל".

 

הנאשם נשאל, אם נגע באיבר מינה, ושוב "נזכר":

 "בפעם הראשונה כשהיינו ר’ ואני בשרותים של בית הכנסת ואחרי שר’ שכבה עם הגב על האסלה, שמתי את האצבעות שלי על הקצוות של הברית שלה מקדימה ופתחתי קצת עם האצבעות וראיתי שניה אחת וזהו, אבל לא נכנסתי עם האצבעות... "

 

 והוסיף:

 "ר’ ביקשה לנגוע בברית שלי ונתתי לה והיא שיחקה בו קצת עד שהיא החליטה שלא".

 

כשנשאל אם ביצע בה מין אוראלי, שוב "נזכר":

"כן. נראה לי שזה קרה בשרותים של בית הכנסת כשהיא הייתה עומדת לידי ואמרתי לה אם היא רוצה למצוץ ור’ הסכימה ואז היא מצצה את הברית עד שהיא רצתה להפסיק, ואחר כך אמרתי לה לשכב על הגב והיא שכבה על הגב ושפשפתי את הברית עד שיצא זרע".

 

הוא גם נזכר ש"נגעתי בחזה שלה גם, וזהו", אך הדגיש ש"מה שזכור לי" שהיא התפשטה מעצמה. כן, הודה הנאשם, שאמר למתלוננת שלא תספר לאף אחד ("מה שאני זוכר, זה שאמרתי לה לא לספר לאף אחד").

 

לטענת הנאשם לא היו הרבה פעמים שהמתלוננת סרבה:

"פעם אחת, כשביקשתי ממנה, אולי כמה פעמים בקשתי ממנה, והיא לא הסכימה, וזהו, הפסקתי עם זה, אח"כ החלטתי לחזור בתשובה".

 

בסך הכל, לדברי הנאשם, היו בין 4 ל-5 מקרים, כאשר בין מקרה למקרה עבר "חודש פלוס" "וזה הסתיים כשהייתי בסביבות גיל 12.5 שנים".

 

           

בסיום אמרתו הביע הנאשם חרטה, ואמר:

אני מצטער על מה שעשיתי וכבר חינכתי את עצמי ולמדתי הרבה ספרי מוסר ושמעתי רבנים בעניין הזה שאסור לעשות את הדברים האלה".

           

יצויין שהנאשם נשאל אם פגע גם בחברותיה של המתלוננת - והכחיש.

 

25. מתוך אמרה זו ומתוך חקירתו הנגדית של הנאשם עולות סתירות רבות ותמיהות ואף שינויים של ממש בגירסתו. להלן חלק מצומצם, כמדגם, מסתירות ותמיהות אלה:

 

*  בחקירתו של הנאשם חלה "התפתחות" של ממש בתאורו את המעשים שביצע בילדה: תחילה טען ש"רק שפשפתי את הברית בישבן שלה"; אח"כ טען ש"רק שפשפתי עם היד שלי על הישבן שלה" (אגב, בביהמ"ש חזר בו מדבריו אלה וטען שכלל לא שפשף עם ידו על ישבנה: אלא "רק שפשפתי את איבר המין שלי בישבנה", עמ' 90 לפרוטוקול);  אח"כ "נזכר" שגם נגע באיבר מינה ואף פתח אותו; אח"כ "נזכר" שגם נגע בחזה של המתלוננת; הוא גם "נזכר" שהיא גם נגעה באיבר מינו ולבסוף "נזכר" שגם ביצע בילדה מין אוראלי. אגב, סיפור רצוף של האירוע בבית הכנסת, אירוע שהיה בעל מספר שלבים, מסר הנאשם רק בחקירתו הנגדית. לדבריו, תחילה ישבה עליו עם גבה מופנה כלפיו והוא שפשף את איבר מינו בישבנה ואז גם הגיע לסיפוק. אח"כ היא מצצה את איבר מינו והוא גם נגע בחזה ולבסוף שכבה על האסלה והרימה רגליה "כמו שמורידים טיטול לתינוק", בפיסוק למעלה ולצדדים, כשאז שוב שפשף את איבר מינו בישבנה. בהיותה בתנוחה זו הוא גם נגע באיבר מינה, פתח ו"ראה שהחור קטן", והוסיף ש"רציתי להכניס את זה, את האיבר מין שלי, אז פתחתי את הצדדים וראיתי שזה חור קטן ושאי אפשר להכניס את איבר המין שלי".

 

 

* "התפתחות" שכזו חלה גם לגבי התנוחות שבהם פגע בילדה: תחילה טען ש"אני ישבתי על האסלה והיא ישבה עלי"; אח"כ "נזכר" שבעצם "העדיף" (כלשונו) שהילדה תשכב על האסלה ותרים את רגליה ואז "נדבקתי אליה עם הברית שלי"; לבסוף גם "נזכר" שבמהלך הכנסת איבר מינו לפיה של הילדה - היא עמדה והוא היה לצידה.

 

* שינויים דומים היו גם בכל הנוגע למקום המעשים: תחילה טען בבטחה שהיו רק כמה מעשים בבית הכנסת "ולא היה בשום מקום אחר"; רק לאחר מכן "נזכר" שגם בביתו, על מיטתו, היה אירוע אחד וגם במקלט של בניין סמוך.

 

* באמרתו במשטרה טען שהיה מקרה אחד במקלט, מקרה נוסף בביתו - וכמה מקרים בבית הכנסת, סה"כ בין 4 ל-5 מקרים; לעומת זאת, בביהמ"ש טען שהיו "רק" שלושה מקרים - אחד בכל מקום. כשנתבקש להסביר את הסתירה התפלפל ואמר ש"התכוונתי ל- 4-5 מעשים, היו שלושה או ארבעה מעשים בבית הכנסת, ועוד אחד במקלט ועוד אחד בבית שלי" (עמ' 90 לפרוטוקול).

 

*  באשר לגילאי המעורבים בעת המעשים טען הנאשם במשטרה שהוא היה בן 11 או 12, אם כי אח"כ הוסיף שרק בבר המצוה שלו (היינו, כשכבר היה בן 13) קיבל על עצמו לא להוציא יותר זרע ועל כן הפסיק; בביהמ"ש "דייק" יותר וציין שכל שלושת האירועים היו כשהיה בתחילת  כיתה ז': המקרה הראשון בין ראש השנה לכיפור ואח"כ, בהפרשים של חודש "מקסימום חודש ושבוע" בין מקרה למקרה "עד חודש טבת". באותה עת, לדבריו, "היא הייתה אמורה להיות בת 7, היא הייתה בכיתה א'". אמנם, במשטרה טען, שהייתה "או בכיתה א' או בכיתה ב", אך בביהמ"ש "נזכר" ש"אני שאלתי אותה והיא אמרה לי שהיא בכיתה א'... שאלתי אותה במהלך המקרים".

 

 

אמנם, לדבריו, במשטרה לא היה בטוח "כי עברה תקופת זמן שלא נגעתי בדבר הזה, לא חשבתי על זה. כשהתחילו לשאול אותי את השאלות החזירו אותי לזה. נזכרתי שהיא הייתה בכיתה נמוכה - או א' או ב', ועכשיו אני יודע שהיא הייתה בכיתה א'. אני זוכר עכשיו כל פרט, אפילו אני יכול להגיד לך מה היא לבשה" (עמ' 91 לפרוטוקול). האמנם? האמנם זכר טוב יותר דווקא כעבור שלוש שנים?

 

* גם באשר לשאלה מדוע הפסיק עם מעשיו נתן הנאשם מספר תשובות. במשטרה טען תחילה, שכאשר המתלוננת אמרה לו ש"זה לא צנוע" התחיל לחשוב "על השטות שאני עושה" - והפסיק;

אח"כ שינה טעמו וטען שבבר המצוה שלו קיבל על עצמו שלא להוציא זרע - ועל כן הפסיק; במקום אחר טען, שהמתלוננת אמרה לו מספר פעמים שאינה רוצה יותר - ולכן הפסיק;

לבסוף טען במשטרה שהפסיק פשוט כי "חזרתי בתשובה".

בביהמ"ש, אגב, נתן את כל התשובות וניסה - שוב בהתפלפלות - לאחד את כל תשובותיו, וכך תרץ את הפסקת מעשיו:

"היא אמרה שכאילו היא לא מסכימה יותר, שזה לא צנוע וגם אני מצד עצמי לבד למדתי את הכל עם הרב... היא אמרה לי שהיא לא רוצה לעשות. אחרי שהיא אמרה לי כזה דבר אז לקחתי חומר למחשבה ובאותו זמן שזה היה קרוב לבר המצוה שלי, לומדים את טעמי המקרא וגם לומדים מה אתה הולך לעשות ואז הפסקתי את זה. שנה לפני בר המצוה מתחילים ללמוד את הדברים האלה ואני התחלתי קצת לפני, שלושה - ארבעה חודשים לפני גיל 12" (עמ' 91 לפרוטוקול).

 

 אשר לטענת הנאשם שהרב לימד אותו הלכות צניעות ומוסר, דווקא עד ההגנה הרב פרידמן שמואל העיד, שאם הנאשם למד על ענייני מוסר - זה לא היה ממנו, את זה אמור היה ללמוד בילדותו, בלימודי החומש (על הוצאת זרע, אמר ש"אצלנו לא מדברים על זה בכלל").

 

* הנאשם העיד בביהמ"ש, שכאשר פגש את המתלוננת, בטרם המקרה שהיה בבית הכנסת, רק שאל אותה "אם היא רוצה לעשות "את זה"... וכשהגענו לשרותים היא כבר הבינה מה זה "את זה" ועשתה... אני אמרתי לה בבניין אם היא רוצה לראות את האיבר שלי" (עמ' 87 לפרוטוקול) - והיא מיד הבינה מה נדרש ממנה ואף הבינה, למרות שלטענתו הייתה אך כבת 7, שמדובר באקט מיני. לדבריו, "לא הייתה כל שיחה מקדימה, היא נכנסה ישר (לשירותים - ר.י.כ.) והורידה בגדים" (עמ' 95 לפרוטוקול).

 

פרט לחוסר ההגיון בתאור סיטואציה שכזו ובהשלכת הבנה מינית כה מפותחת אצל ילדה כה קטנה (קל וחומר אצל המתלוננת - הן בשל היותה חרדית והן בשל הליקויים ממנה סובלת), הרי שדווקא דבריו אלה מלמדים על התנהגות החוזרת על עצמה אצל הילדה, על ריטואל: הוא רק אמר לה לבוא לשירותים, והיא הילדה הקטנה והצייתנית, שפחדה לחשוף את "סודה", הלכה בעקבותיו וידעה בדיוק מה הוא רוצה ומה מצופה ממנה. זו אינה התנהגות אופינית למקרה חד פעמי, אלא לאירועים דומים שחזרו על עצמם שוב ושוב (ר' בעניין זה גם עדותה של חוקרת הילדים, לעיל).

 

*  הנאשם אישר שאמר למתלוננת לא לספר על "מעשיהם" לאף אחד, ואם לא ידע שהמעשים אסורים כטענתו, מדוע לא לספר עליהם? שוב, בהתחמקות, ניסה הנאשם להסביר תמיהה זו וטען: ש"אני לא ידעתי שזה אסור מבחינה חוקית והלכתית. אבל זה לא נעים שההורים ידעו... כי זה לא יפה... יש הבדל בין איסור לבין לא נעים..." (עמ' 94 לפרוטוקול).

 

* הנאשם טען במשטרה שלא החדיר את איבר מינו לישבנה של המתלוננת "כי זה כואב". כמובן נשאלת השאלה איך ידע שזה כואב, אם לא ניסה ואם לא הביעה את כאבה? מה גם, שלדבריו לא ראה את חור ישבנה, אלא רק את החור שבאיבר מינה?!

 

בביהמ"ש טען, שלא היה צריך לבדוק את חור הישבן כדי לדעת שהוא קטן, כי "זה דבר ידוע" (עמ' 89 לפרוטוקול), אך איך ידע שזה עלול לכאוב, אם עמד על כך שמעולם לא צעקה ולא בכתה ותמיד תמיד הסכימה למעשיו? הסברו של הנאשם ש"היא לא צעקה, אתה רואה חור קטן, זה אמור לכאוב" (שם) לא יכול לעמוד, שכן, ממש לפני כן טען, שלא ראה את חור הישבן.

 

26.  נוכח כל האמור, אין לי כל ספק שהנאשם לא דייק, בלשון המעטה, בעדותו וכי גירסתו (איזו אחת מהן?) לא יכולה לעמוד. ברור לי, שהנאשם "ייפה" את תאור מעשיו וניסה להתאימם לתיזה שהמציא, כי הם נעשו כשהיה קטן, הכל על מנת שיוכל להנות מהגנת החוק. אך לא כך היה. הנאשם היה כבר הרבה מעבר לגיל האחריות הפלילית כשפגע במתלוננת - שבעצמה עברה את גיל 12 בעת האירוע האחרון (כזכור - ביניהם הפרש גילאים של כ-5 שנים). אותה עת, הנאשם למד אם בבתי ספר באזור נתיבות ואם בישיבה בירושלים - לשם עבר בהיותו כבר בכיתה יב', וכשהמתלוננת ראתה אותו נוסע במונית חזרה לישיבה בירושלים - רווח לה. היא ידעה, שכאשר הוא רחוק ממנה - לא יוכל לפגוע בה יותר, ואז היה הנאשם, כאמור, כבר בכיתה יב'.

 

 

27.  לטענת הסנגור, הנאשם (שהוא יליד 29/10/86) טרם הגיע לגיל 12 בזמן האירועים ועל כן אינו בר אחריות פלילית. אלא, שגם על פי עדות הנאשם, ולא רק על פי עדות המתלוננת, אין לגירסה זו כל אחיזה. כזכור, בחקירתו במשטרה טען הנאשם אמנם, ש"הייתי קטן, בערך 11 או 12 שנים", אך בהמשך טען גם, ש"זה הסתיים כשהייתי בערך בסביבות גיל 12.5 שנים" (היינו, עבר את גיל האחריות הפלילית). גם במהלך עדותו בביהמ"ש, ולמרות שבמקום אחד טען שהפסיק את מעשיו לקראת לימודי בר המצוה שלו "שלושה או ארבעה חודשים לפני גיל 12" (עמ' 91 לפרוטוקול. אגב, האם באמת החל בלימודיו לקראת בר המצווה כשהיה כבן 11?!), אחרי שאף העיד, שהאירוע הראשון התרחש כחודש לפני שהגיע לגיל 12 ("זה היה כחודש לפני גיל 12" עמ' 87 לפרוטוקול), ומשהאירועים היו - לגרסתו - במרחק של "כחודש, חודש פלוס" האחד מהשני, הרי שטענת הזיכוי - אין לה על מה שתסמוך.

 

אך העיקר הוא, שמול עדות זו, שכבר ציינתי כי ממילא אינה אמינה, עומדת עדות המתלוננת, שחזרה באופן עקבי על דבריה, שהאירוע הראשון התרחש בהיותה בכיתה ג' - ד' (כשאין חולק שהתחילה את לימודיה בכיתה א' כשהייתה בת 7, אחרי שנשארה שנה נוספת בגן), והאירוע האחרון היה בהיותה בכיתה ו', כשהייתה כבת 12. זאת ועוד, המתלוננת העידה, שהאירוע האחרון היה באותה שנת לימודים שבה מסרה את תלונתה ולפני שחגגה לה את בת המצוה בסוף שנת הלימודים של אותה שנה.

 

ועוד, התלונה, כזכור, הוגשה לאחר שאנחת רווחה יצאה מפיה של המתלוננת, לאחר שראתה את הנאשם נוסע לפנימייה בירושלים.      בעניין זה אין חולק, הן על פי עדות הנאשם, הן על פי המסמכים שהוגשו והן על פי עדות רב הישיבה, כי הנאשם החל לימודיו בפנימייה בהיותו בכיתה יב', בשנת 2003, כלומר, כאשר המתלוננת (שהיא, כזכור, ילידת 1991) הייתה כבת 12.

 

 מכאן, שהנאשם, שהוא יליד 29/10/86, ביצע את האירוע האחרון בהיותו כבן 17 ואת האירוע הראשון בהיותו כבן 14 או 15 (כשהמתלוננת הייתה בכיתה ג' או ד'). במצב דברים זה, זכאי הנאשם כמובן להנות מהספק, וניתן להניח שאכן היה צעיר, כבן 14, כשהחל לפגוע במתלוננת. אלא שאז ההנחה היא שעשה זאת על פני 3 שנים ולא "רק" על פני שנתיים. כל ספק בעניין זה – פועל, כמובן, לזכותו של הנאשם, הגם שאין לי ספק, שהיה בגיל האחריות הפלילית הן במקרה הראשון והן במקרה האחרון.

 

 

28.  עניין זה, אמנם, לא בא זכרו בסיכומי הסנגור, אך לא ניתן להתעלם מהעובדה, שהמתלוננת כבשה תלונתה תקופה ארוכה. היא לא חשפה את האירועים מיד לאחר שנעשו, אם כיוון שחשה בושה על "חלקה באירועים" ואם כיוון שתחילה כלל לא ידעה ולא הבינה שהם אסורים, וברגע שהבינה את האיסור - ניסתה להתחמק מהנאשם, כדי שלא ישוב ויפגע בה.

 

יש גם לזכור, שהנאשם איים על המתלוננת לבל תגלה את הסוד, והילדה הקטנה, המוגבלת מה והצייתנית, עשתה גם כאן, כמו באירועים עצמם, כדבריו. אלא, שככל הנראה קינן בליבה של המתלוננת הרצון לפרוק את הסוד הנורא, ואז, כשראתה שהסכנה, בדמות הנאשם, נוסעת לירושלים, הוציאה אנחת רווחה. חברותיה, מיד ניחשו מדוע, ומכאן, וללא רצון להפליל את הנאשם ורק מתוך הרגשת רווחה שלפחות בימים הבאים לא תצטרך לחשוש שיפגע בה - נחשף הסיפור. יש גם לזכור, שלא הילדה בקשה להתלונן במשטרה כנגד הנאשם, כך שלא ביקשה לנקום בו או להפליל אותו. ההחלטה המלאה בעניין זה הייתה של האם.

הבושה שחשה המתלוננת והפחד מהנאשם, אופייניים לילדים שהיו קורבן להתעללות מינית חוזרת, במיוחד על ידי מישהו קרוב אליהם, כך שאין לייחס לכבישת העדות משקל כלשהו בעת בחינת עדותה של המתלוננת.

 בכל אלה יש כדי לתת הסבר - הן באשר לכבישת העדות, הגם שלא מדובר בכבישה ארוכה בכל הנוגע לאירוע האחרון, והן באשר לחשיפת הסיפור דווקא ברגע בו החליטה המתלוננת לחשוף אותו. משכך, יש לתת לעדות המתלוננת את מלוא המשקל.

 

 

29. אין חולק, כי התנהגותו של קורבן בעקבות עבירת מין שבוצעה בו ומצבו הנפשי, יכולים לשמש כראיה אוביקטיבית שיש בה סיוע לגרסתו (הגם שבעניננו לא נדרש סיוע פורמלי, לאחר שהמתלוננת העידה בביהמ"ש ולאחר שמצאנו שהיא כשירה למתן עדות ככל עד אחר).

וכך פסק בית-המשפט בעניין זה:

(ע"פ 1528/96, פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נ'(3) 353).

 

וכן:

(ע"פ 3416/98, איפרגן נ' מדינת ישראל, 2000(3), 2036)

עוד נקבע, כי עדות טעונה סיוע תתקבל כמהימנה, גם כאשר קיים הסבר סביר ואמין להתמהמהות בגילוי החיצוני של הזעזוע הנפשי, כאשר יש בגילוי החיצוני שבא לידי ביטוי שלא בסמוך לאירוע הפלילי, כדי להוות סיוע (ע"פ 1528/96 המוזכר לעיל ו- ע"פ 6279/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פדאור 04 (9) 688, שם נקבע, בעמ' 5).יתרה מכך, הפסיקה קבעה, כי עצם חשיפת המעשים בגלוי היא שיכולה להביא לידי ביטוי חיצוני את מצוקתו הקשה של הקורבן (ע"פ 3043/90 פלוני נ' מדינת ישראל, תק'-על' 92(2) 109 ו-ע"פ 6279/03 המוזכר לעיל).

           

ובענייננו, התמונה המתקבלת מעדות האם ומהתנהגות המתלוננת אצל חוקרת הילדים, היא של מצוקה וטראומה, שסימניה החיצוניים היו התרגשות, פחד, בכי וסערת רגשות, כך שהמסקנה בדבר הזעזוע הנפשי שעברה הילדה והטראומה שחוותה, מהווים סיוע לעדותה.

 

 

30. סיוע נוסף, רב משקל, ניתן למצוא בשקרי הנאשם כפי שאלה פורטו לעיל, אך גם, ואולי בעיקר, בהודאתו במרבית המעשים, תוך אחיזה בהגנה המופרכת של ביצועם בטרם הגיעו לגיל האחריות הפלילית. לא רק שהנאשם הודה בביצוע המעשים - כשהמחלוקת הייתה, בנוסף למועד הביצוע, גם שאלת החדרת איבר המין לתוך ישבנה של המתלוננת, אלא שהוא הודה גם בביצוע החדרת איבר מינו לפיה של המתלוננת, דבר שהמתלוננת כפרה בו.

 

הנאשם מאמת בעדותו ובחקירתו במשטרה את פרטי עדותה של המתלוננת, אם באשר למקום התרחשות האירועים ואם באשר לאופן בהם בוצעו, אך הוא גם מאשר אותם פרטים קטנים - כמו תאור המחסן ומקום השכבתה של המתלוננת (על הקרשים המהווים תשתית לסכך), כמו נעילת דלת המחסן כשנכנסו פנימה, או כמו אישור דבריה - באירוע האחרון - שהמעשים "אינם צנועים" וכי למרות זאת "שיכנע" אותה שלא תתנגד לו פיזית גם הפעם. כן, אישר הנאשם ש"הזהיר" את המתלוננת לבל תספר על האירועים לאף אחד (כשהתירוץ שמסר לדבריו אלה, כמו מרבית התירוצים שמסר, עלוב ולא משכנע).

 

31. לנאשם יוחסו, בין היתר, עבירות של "מעשה סדום" לפי סעיף 347(ב) לחוק העושין, בנסיבות סעיף 345(ב)(1) או 345(א)(3) לחוק הנ"ל, בשל החדרת איבר מינו לפי הטבעת של המתלוננת.

סעיף 347 עניינו "מעשה סדום", המפורש בס"ק (ג) כ:

"החדרת איבר מאיברי הגוף או חפץ לפי הטבעת של אדם, או החדרת איבר מין לפיו של אדם".

 

כך, גם מעשה "אינוס", המוגדר בס"ק 345(ג) לחוק, דן ב"בעילה" כאשר "בועל" הוא מי "שמחדיר איבר מאיברי הגוף או חפץ לאיבר המין של האשה".

 

שאלת ה"החדרה" נדונה פעמים רבות בפסיקה והפרשנות שניתנה למונח זה בשני הסעיפים - חד היא. כב' הנשיא (כתוארו אז) שמגר עמד בהרחבה על עניין זה, תוך שעמד על יסודות עבירת האינוס בפרשת שמרת (ע"פ 5612/92, בארי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד מח(1)302), כשקבע, כי "מספיקה התחלת חדירה, ואין צורך בחדירה של ממש אל תוך איבר המין... אין ביצועה של העבירה נשלל רק עקב העובדה, שקרבן העבירה נשארה בבתוליה" (שם, בפסקה 92 לפסק הדין).

ובעניין ע"פ 5165/98 ברוך דסה נ' מדינת ישראל, (לא פורסם, פסק דינו של כב' השופט אילן מיום 23/12/98) נקבע בעניין זה, כדלהלן:

 "נמצאנו למדים כי לעניינה של "החדרה" די בקיומו של "מגע" עם איבר המין של האשה, "התחלת חדירה", ואין הכרח בחדירה של ממש אל תוך איבר המין של קרבן מעשה האינוס (וממילא גם אין כל מניעה כי קרבן האינוס תישאר בתולה). הנזק הפסיכולוגי, הנגרם מהחדרה כפויה, אינו מבחין בין החדרה למחצה לשליש או לרביע (או לכזו אשר "אינה" משאירה סימנים), ואף המחוקק לא נתכוון בברור בכך".

 

ובע"פ 7951/05 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם, פסק דינו של כב' השופט ג'ובראן מיום 7/2/07) נפסק בעניין זה, כדלהלן:

 "בשל חומרת עבירה זו והרצון להגן על נשים מפני מבצעיה, וכן בשל המורכבות והעדינות של המצבים בהם עלולה היא לזקוף את ראשה המכוער, נצרך בית משפט זה, פעמים לא מעטות, להיזקק למצבים שונים, העלולים הם להיחשב כמצבי קצה, או כמצבים גבוליים, ביחס להיכללותם בתחומה של עבירת האינוס. במסגרת זו, נקט בית משפט זה בפרשנות מרחיבה באשר ליסוד החדירה. בעניין זה נקבע למשל, כי די במגע או בחדירה חלקית לאיבר המין של האישה, או כי אין צורך בזקפה על מנת לקיים את יסוד החדירה".

 

ברוח זו פסק גם כב' השופט דנציגר בע"פ 7156/06 פלוני נ' מדינת ישראל (לא פורסם, מיום 26/6/08), כשקבע, כי "יש לתת פרשנות מרחיבה ליסוד זה (של החדירה - ר.י.כ.) באופן שדי במגע עם איבר המין הנשי, "התחלת חדירה", כדי לקיימו...".

 

 הוא הדין גם ב"חדירה" לפי הטבעת של קורבן עבירה של מעשה סדום.

 

32.ומה בענייננו?

 עדותה של המתלוננת בעניין זה חד משמעית, והיא חוזרת עליה גם לאחר שעומתה עם גירסתו האחרת של הנאשם: הנאשם החדיר את איבר מינו לתוך "המקום שבו מתפנים" או לתוך "החור של הקקי".

 

המתלוננת הדגישה, שהיא יודעת שמדובר באיבר המין של הנאשם שחדר לפי הטבעת שלה, כי ראתה את הנאשם מכוון את איבר מינו לישבנה ולאחר מכן הרגישה כאבים עזים, עת החדיר אותו לתוך פי הטבעת, ואף בכתה ועצמה עיניה מגודל הכאב. מדברים אלה, אין לי כל ספק שיסוד "החדירה", לפחות כפרשנותו המרחיבה בפסיקה (המסתפקת ב"התחלת חדירה"), התקיים.

 

33.לפי עדותה של המתלוננת, האירוע הראשון התרחש בהיותה בכיתה ג' או ד', במחסן של בניין שכן, בשעות הערב, אך כשעדיין היה אור. במקרה זה, השכיב אותה הנאשם על גבה על קרשים שהיו במקום, הפשיט אותה אותה כמו תינוק, הרים את רגליה מעל לראשה בפיסוק והכניס את איבר מינו ל"איפה שמתפנים לקקי". 

במקום זה, לדבריה, היו יותר מאירוע אחד, שהתרחשו באותו האופן, הגם שלא ידעה לנקוב במספר המדוייק.

האירוע האחרון התרחש, על פי עדות הילדה, בשירותי הגברים (אגב, לדברי הנאשם אין לנשים במקום שירותים) בבית הכנסת שבשכונת מגוריהם. באירוע זה היו מספר מעשים, כשתחילה הושיב אותה הנאשם על ברכו וביקש שתלטף את איבר מינו - והיא עשתה כן. אח"כ נגע הנאשם בחזה, מתחת לחולצה. לאחר מכן, השכיבה הנאשם על גבה, על האסלה (לאחר שהוריד את המכסה), הרים את רגליה (לאחר שהפשיטה) עד מעל הראש, בפיסוק, והחדיר את איבר מינו "בחור איפה שמתפנים". אגב, בדיסק ניתן לראות ולשמוע כיצד המתלוננת מציינת את המילים "שמתפנים מקקי" באי נוחות רבה, בבושה.

יש לציין, כי הנאשם מודה שבאירוע זה גם החדיר את איבר מינו לפיה של המתלוננת, אך היא הכחישה זאת תחילה ואילו לאחר מכן ציינה, כי אינה זוכרת את כל הפרטים ובחרה שלא להרחיב בנקודה זו. משהכרעת הדין זו מבוססת על עדות המתלוננת, תוך דחית עדות הנאשם (כפוף לאמור לעיל בדבר עדותו כסיוע לעדותה), אין מקום להרשיע את הנאשם גם בביצוע מעשה זה.

           

בין לבין, היה אירוע נוסף בביתו של הנאשם, כשגם פה השכיב הנאשם את המתלוננת על גבה, הפעם על מיטתו, הרים את רגליה בפיסוק עד לראשה והחדיר את איבר מינו לפי הטבעת שלה.

 

באישום הראשון (האירוע שהתקיים במחסן), כזכור, יוחסה לנאשם גם עבירה של הדחה בחקירה, בה הודה.

 

34.  אמנם המתלוננת טענה כי סה"כ היו בין 5 ל-6 אירועים, אך משציינה 3 אירועים ספציפיים ובנוסף טענה שבמחסן היו יותר אירועים, אך לא זכרה כמה, כשכולם היו בעלי אותו אופי, ניתן ליחס לנאשם "רק" ארבעה אירועים: אחד, האחרון, בשירותי בית הכנסת, שם ביצע במתלוננת גם עבירה של מעשה סדום וגם מעשים מגונים, אחד בביתו ושניים במחסן – כולם מעשי סדום. למרות שברור מעדות המתלוננת, שהמעשים בוצעו בה כרוטינה, יש להנות את הנאשם בנקודה זו ולייחס לו, כאמור, 4 אירועים "בלבד".

 

35. בסוף סיכומיו ציין הסנגור, בשורה אחת ומבלי לפרט, כי יש לזכות את הנאשם גם מחמת התיישנות, אך נוכח הוראת סעיף 354 לחוק העונשין, ומשהמעשה הראשון היה לכל המוקדם בשנת 2000, כשהמתלוננת הייתה בכיתה ג', אין כל ממש בטענה זו.

 

 

36. הסנגור גם העלה, במהלך הדיונים, טענה, ולפיה לא הודעה לנאשם זכותו להיוועץ בעו"ד בטרם הודה במעשים. אולם, פרט לכך שהחוקר המשטרתי אזולאי העיד, כי במהלך גבית העדות הוצא הנאשם לראיון עם הקצין, שהודיע לו על מעצרו ועל זכותו להיוועץ בעו"ד כשגם לאחר מכן המשיך הנאשם והודה במעשים, הרי שממילא אין כל הגיון בטענה, שהרי הנאשם קם בביהמ"ש וכל עדותו הראשית הייתה אימוץ הגירסה שמסר במשטרה. לא מדובר במקרה בו הנאשם, שהפליל עצמו במשטרה מבלי שהודעה לו זכותו להיוועץ בעו"ד ולאחר מכן מתכחש לדברים אלה והמאשימה מבקשת להיבנות מהודייתו, אלא מדובר במקרה בו הנאשם מאמץ את גירסתו במשטרה.

 

ועוד, ממילא המאשימה מבקשת להרשיע את הנאשם על סמך עדות הקטינה, כאשר עדותו (אם במשטרה ואם בביהמ"ש) משמשת "רק" כסיוע וחיזוק לדבריה.

 

37. מתוך כל האמור לעיל, הייתי מציעה לחברי להרשיע את הנאשם ולקבוע כי ביצע את המעשים המפורטים בסעיף 33 ו-34 לעיל ולהרשיעו ב-4 עבירות של מעשה סדום לפי סעיף 347(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין, מעשה מגונה לפי סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(א)(3) לחוק העונשין ו-הדחה בחקירה לפי סעיף 245(א) לחוק העונשין.

 

                                                                                                ________________

 

 

 

 

 

אני מסכימה.

אני מסכים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

                                                                               

ר. יפה-כ"ץ, אב"ד

ו. מרוז, שופטת

א. ואגו, שופט