ביטול צו קיום צוואה

 

 

פסקֿֿדין

 

ההליך

 

1. בפני בקשה לביטול צו קיום צוואה, אשר הגישה המבקשת, בתו של המנוח שאת צוואתו היא מבקשת לבטל כנגד אימה וארבעת אחי המשיבים.

 

2. הבקשה הוגשה במקורה ביום 18/05/06 לביהמ"ש המחוזי בתל אביב, והועברה לביהמ"ש לענייני משפחה במחוז ת"א, מתוקף צו ביהמ"ש לענייני משפחה (העברת תובענות בנושא עזבונות במחוז ת"א) תשס"ז 2007 (פורסם בקה"ת תשס"ז מס' 6602 מיום 15/07/07 עמוד 1024).

 

3. עם ניתובו של תיק זה לשמיעה בפני, התקיימו ישירות הוכחות במועדים 22/05/08 ; 03/07/08 ; 08/07/08 ; 05/11/08 ; 08/02/09. משנסתיימו ההוכחות, ביקשו הצדדים לפנות לגישור וביקשו ארכה להגשת הסיכומים. מיניתי את עו"ד אהובה יששכר כמגשרת ודחיתי את הגשת הסיכומים עד 20/04/09 כאשר כל צד יגיש סיכומים תוך 20 יום. לצערי הצדדים לא עמדו בלוחות הזמנים על פי החלטתי מיום 18/02/09. המבקשת הגישה סיכומיה ביום 18/05/09 והמשיבים הגישו סיכומיהם ביום 14/06/09 תגובה לסיכומים הוגשה ביום 28/06/09  ועתה ניתן פסק דיני.

 

אציין עוד בשולי סעיף זה, כי לאחר תום הראיות ניסו הצדדים הליך של גישור, אך משהתארך הליך זה מעל לצפוי, לא נתתי הארכה נוספת לאחר תום שלושה חודשים של גישור. יצוין, כי מאז שהחל "מירוץ הזמן" להגשת הסיכומים, גם פסק זמן זה לא נוצל ע"י הצדדים לסיום הליך הגישור.

 

מבוא דיוני

 

4. הבקשה לביטול צו קיום צוואה נפתחה כבקשה, ואולם כבר הערתי במקום אחר (ראה בש"א 14752/09 – תע' 111411/07 פורסם במאגר "נבו") כי נכון יותר לפתוח את ההליך כתובענה, שסווגה "תובענה אחרת בענייני ירושה" במשמעות תקנות הירושה תשנ"ח 1998.

טעמים אחדים יש לכך, ואמנה אותם להלן:

 

4.1  הוראת תקנה 27 (ד) לתקנות הירושה התשנ"ח 1998, הכוללת הוראת ביצוע תחת הכותרת "תיקון או ביטול צו" וקובעת לאמור:

"הועברה בקשה לביהמ"ש, וראו את מגיש הבקשה כתובע ואת היורש כנתבע בתובענה".

 

4.2  הוראות תקנה 12(8)(10) לתקנות הירושה התשנ"ח 1998 קובעת:

 

"12. תובענה מן המפורטות להלן, תוגש בתביעה נפרדת יהיה מספר העניינים בה אשר יהיה:

  (8) תובענה לתיקון צו ירושה או צו קיום והתנגדות.

(10) תובענה אחרת בענייני ירושה, לרבות תובענה שעילתה סכסוך בקשר לירושה, יהיו הצדדים אשר יהיו."

 

4.3  מעבר להוראות ה"טכניות" כביכול במסגרת הבקשה, נשמעים עדים ומובאת מערכת ראיות של ממש, וזאת בשונה מאופן ניהול הליך בבקשה, שהוא על פי טיבה "בקשת ביניים". דיון בה אין נשמעים עדים וביהמ"ש אף רשאי להחליט בה על יסוד הבקשה והתשובה בלבד, או לאחר חקירת המצהירים של התצהירים התומכים בבקשה או בתשובה (ראה תקנה 214(י"ג)(ה) לתקס"א התשמ"ד 1984). גם בהליך של "בקשה בכתב" (פרק כ' לתקס"א התשמ"ד 1984) אין שמיעת עדויות במסגרת בקשות בכתב.

 

5. המסקנה העולה מן המקובץ כי חרף השימוש הלשוני בתקנה 27(א) לתקנות הירושה "המבקש תיקון או ביטול של צו ירושה או של צו קיום יגיש בקשה בכתב..." הרי נראה שהבקשה תובענה היא, ולפיכך יש לפתחה כתובענה, כאמור לעיל, יש תמיכה לכך גם בהוראת תקנה 27(ד) לתקנות הירושה.

 

6. יתירה מזאת, גם ההכרעה המשפטית הניתנת ב"בקשה לביטול צו קיום צוואה" היא פסק דין ולא החלטה אחרת, וזאת על פי כל המבחנים המקובלים של סופיות ההכרעה השיפוטית.

 

הרקע ותמצית  טענות הצדדים

 

7. המנוח, י.ח. ז"ל, נפטר ביום 09/05/95.

 

8. ביום 19/05/96 ניתן ע"י כב' השופטת מ' סוקולוב צו קיומה של צוואת המנוח, י.ח. ז"ל (להלן "המנוח"). עלפי צוואתו זו, ציווה המנוח את כל רכושו לחמשת ילדיו בחלקים שווים ביניהם.

 

9. צוואתו של המנוח היתה צוואה הדדית שלו ושל אשתו ח., אשר נחתמה ב-25/10/93.

 

10. בבקשה הנוכחית עותרת המבקשת כי יבוטל צו קיום הצוואה האמור ותקויים צוואתו המאוחרת של המנוח אשר לפיה היא הזוכה היחידה ברכושו של המנוח.

 

11. המבקשת טוענת בבקשתה, כי המנוח השאיר למעשה 3 צוואות: ביום 09/09/92,חתם המנוח על צוואה בפני הנוטריון עו"ד יעקב בכר, על פי צוואה זו (נספח א' לבקשה, להלן "הצוואה הראשונה") הזוכה היחידה היא בתו מרגלית.

 

12. לטענתה של המבקשת, לאחר שאימה וארבעת אחיה גילו את דבר הצוואה הראשונה, הם הפעילו לחץ כבד על המנוח, והמנוח התלווה אל המשיבים למשרדו של עו"ד מקליס, שם חתמו המנוח והמשיבה 1, על צוואה הדדית, לפיה לאחר מותם של המנוח והמשיבה 1, יונחל רכושם של המנוח ואשתו בחלקים שווים לילדיהם (להלן "הצוואה ההדדית"). הצוואה ההדדית נחתמה ב-25/10/93.

 

13. לטענת המבקשת, דעתו של המנוח לא היתה נוחה מן הצוואה ההדדית, והוא החליט זמן קצר לאחר מכן לשנות את צוואתו באופן שבכל רכושו תזכה המבקשת. לפיכך חתם ביום 12/11/93 על צוואה בפני נוטריון, עו"ד מרדכי שורר.

 

14. לטענת המבקשת, נוכח הוראות הצוואה האחרונה ונוכח הוראת סעיף 36 לחוק הירושה, "אין ספק כי הצוואה שקויימה אינה משקפת את רצונו של המנוח, שהרי הצוואה שקויימה – בוטלה ע"י המנוח בהיותו בחיים".

 

15. המבקשת הוסיפה וטענה בבקשתה כי קיבלה ייעוץ מעו"ד שורר המנוח, שערך את הצוואה אשר ייעץ לה "שלא להגיש בשלב זה את הצוואה האחרונה לקיום. עו"ד שורר נימק זאת בכך שממילא (לטענתו) מחצית מן הרכוש שייך למשיבה 1 (אשתו של המנוח) לפיכך, כך טען, לא רצוי ליצור עימות עם המשיבה 1 ויתר בני המשפחה, כל עוד המשיבה 1 בחיים. לפיכך ייעץ לה עו"ד שורר שלא להגיש את הבקשה לקיום עד לאחר שתלך המשיבה 1 לעולמה...".

 

16. המבקשת מוסיפה בבקשתה שבינה לבין בני משפחתה, קיים נתק מוחלט עד עצם היום הזה, ולעומת זאת היו למבקשת יחסים טובים במיוחד עם המנוח. לטענתה, המנוח אף ביקש ממנה לבנות בית נוסף במשק על מנת שתגור לידו ואף הסכום לבניית הבית – עניין זה עורר לטענתה את זעמם של המשיבים.

 

17. המבקשת הוסיפה וטענה כי רק לפני מספר חודשים ילדיה שכנעו אותה לבדוק את המצב המשפטי ולבחון מחדש את הייעוץ שקיבלה מעו"ד שורר, ורק אז פנתה לבא כוחה בתיק זה, ועל יסוד עצת בא כוחה, החליטה לבקש צו קיום צוואתו האחרונה של המנוח, ואולם כאשר בא כוחה ביקש להגיש הבקשה, נמסר לו כי בינתיים ניתן כבר צו קיום צוואה, ובנסיבות אלה איפוא פנתה בבקשה הנוכחית ובהסתמך על סעיף 72 לחוק הירושה תשכ"ה 1965.

 

18. מנגד, כפרו המשיבים, אשתו של המנוח ואחיה של המבקשת, בבקשה. לטענתם של המשיבים, דין הבקשה להידחות על הסף כיוון שזו הוגשה עשר שנים לאחר מות המנוח ומאז ניתן צו קיום לצוואה מיום 25/10/93, וכי עילת הבקשה התיישנה.

 

19. המשיבים הפנו את ביהמ"ש להוראות סעיף 75 לחוק הירושה תשכ"ה 1965 לפיו מי שיש בידו צוואה חייב למסרה, במקור או בהעתק מאושר לרשם לענייני ירושה, מיד לאחר שנודע לו על מות המצווה – וכי החובה למסור כאמור צוואה – היא חובה מוחלטת.

 

20. עוד טענו המשיבים כי הבקשה נגועה בשיהוי, הן מבחינת מידת האיחור והן מבחינת הסברה של המבקשת לאיחור שאינו מצדיק להיעתר לבקשה. עוד הוסיפו המשיבים כי בעטיו של האיחור בן 10 שנים – נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן, בייחוד שהשהיית הבקשה אינה מאפשרת להביא לעדות את עו"ד שורר עורך המסמך, אשר בינתיים הלך לעולמו. בהתנהגותה זו יש משום נזק ראייתי.

 

21. השיהוי הניכר בן 10 שנים חורג מכל אמת מידה סבירה. ועקב הפרת חובת הגילוי מצידה של המבקשת על קיום צוואה מאוחרת, אין מקום להיענות לבקשתה ויש איפוא לדחותה.

 

22. המשיבים הוסיפו וטענו כי המבקשת לא הביאה נימוק ראוי לאיחור בהגשת הבקשה, וכי העובדה שהזכויות בנכס טרם הועברו אינה מצדיקה את האיחור, גם הטענה של המבקשת כי לכאורה המתינה למות אימה – אינו מצדיק את האיחור שנקטה, וטיעון זה סותר את השכל הישר וההיגיון הבריא.

 

23. המשיבים הוסיפו וטענו כי יש חוסר תום לב גם "בהאשמות פרועות" כנגד עו"ד שורר ז"ל, בעיקר כאשר מדובר בטענות קשות המועלות כלפי מי שכבר אינו מסוגל להתגונן בפניהן.

 

24. המשיבים טענו כי השיהוי מונע בירור המצב הרפואי של המנוח, אשר היה בלתי יציב כתוצאה מהסכרת הבלתי מאוזנת ממנה סבל, ראייתו היתה מטושטשת ונמנע ממנו לקרוא בתקופת חייו האחרונה עד שכמעט התעוור לחלוטין. בנוסף המנוח סבל מבעיות גופניות רפואיות אובייקטיביות שמצביעות על חשש סביר שהיה נתון להשפעה בלתי הוגנת ולאונס בעת עריכת המסמך מיום 12/11/93.

 

25. המשיבים טענו עוד כי הם שינוי מצבם לרעה בהסתמכם על צו קיום הצוואה, הם השקיעו במשק עבודה ומשאבים כדי לחלצו מהמשבר הכספי אליו נקלעו, ככל הנראה עקב התנהלות של המבקשת וניצולה של המצב לטובתה תוך פגיעה בהוריה, הן ביחס לשנים קודם מות המנוח והן בשנים מאז שנפטר.

 

26. המשיבים טענו כי המבקשת נהגה בהיעדר תום לב בהסתירה המסמך במשך יותר מ-10 שנים תוך הפרה בוטה וקיצונית של חובת תום הלב שחלה עליה.

 

27. מכל הטעמים שלעיל, מבקשים המשיבים כי אדחה הבקשה.

 

 

דיון

ההלכה המשפטית

 

28. צו ירושה או צו קיום צוואה, כמוהו כפסק דין והוא למעשה מכריע – ולפיכך מסיים – את העניין נשוא הדיון בו.

עם זאת, קבע המחוקק חריג לכלל בדבר סופיות הדיון, וניתנת האפשרות במקרים מסוימים "לפתוח" מחדש את צו הירושה או צו קיום הצוואה שניתן ע"י ביהמ"ש, וזאת בהתקיים תנאים מסוימים. חריג זה מצוי בסעיף 72 לחוק הירושה תשכ"א 1961 וקובע לאמור:

 

 "72. תיקון וביטול של צו ירושה ושל צו קיום

(א) נתן רשם לענייני ירושה או ביהמ"ש, צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צוים שנתן. לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו, ואולם, ראה רשם לענייני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאם לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן, ולא עשה כן בהזדמנות הסמוכה הראשונה, יעביר את הבקשה לביהמ"ש".

 

29. הפסיקה קבעה כי כאשר ביהמ"ש דן בבקשה לביטול או לתיקון צו ירושה או צו קיום צוואה, רשאי ביהמ"ש שלא להידרש לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביא לפני מתן הצו או בהזדמנות הסבירה הראשונה.

ראה: ע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי פ"ד ל"ו(4) 337 ; ע"א 301/88 עז' המנוח רודה נ' שרייבר פ"ד מ"ז(2) 441 ; ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן פ"ד מ"ס(5) 353.

 

 

30. כפי שנקבע בהלכת טורנר (ע"א 4440/91 טורנר נ' טורנר פ"ד מ"ז(2) 436) –

 

"התשובה לשאלה מתי יפעיל ביהמ"ש את שיקול הדעת כדי לשים מחסום לדיון מחודש, תלויה בנסיבותיו של כל מקרה, אולם כעיקרון ניתן לומר, כי על ביהמ"ש לתת דעתו בין היתר למהותה, לטיבה ולמשקלה הלכאורי של העובדה או הטענה החדשה, וכן לגורמים עליהם עמד השופט בך בע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב לשינסקי... דהיינו:

א. מידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענה החדשות לפני ביהמ"ש.

ב. מהו הסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, ומהי מידת הסבירות או אי הסבירות להסבר זה.

ג. האם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן, ובמיוחד, האם השהיית הגשת הבקשה מקשה על אחד הצדדים המעוניינים בעזבון, בהבאת חומר ראיות לפני ביהמ"ש לביסוס טענותיו..."

 

מהלכה למעשה

 

מידת האיחור בהגשת בקשתה של המבקשת

 

31. אין ספק שמידת האיחור בהגשת הבקשה שבפני היא משמעותית: המדובר כמעט בעשר שנים. צו קיום הצוואה אותו מבקשת היא לבטל, ניתן ביום 15/09/96 והבקשה שלפני הוגשה ב-18/05/06.

 

32. הפסיקה קבעה כי השיהוי נמדד מן המועד שבו נתגלתה למבקש העובדה החדשה המצדיקה את ביטול הצו. ראה ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן פ"ד מ"(5) 373.

 

33. הצדדים בדיון חלוקים ביניהם ממתי נמדד מועד השיהוי, האם מיום הגשת הבקשה לצו קיום הצוואה הראשונה או לכאורה מן המועד בו טוענת המבקשת כי נודעה לה העובדה שהוצאו צו קיום צוואה, ולכך אתייחס בהמשך.

 

34. המבקשת כופרת בסעיף 7 לסיכומיה כי היה מטעמה של המבקשת בכלל איחור, וטעמיה הם כי המבקשת לא ידעה על הגשת הבקשה לקיומה של הצוואה ההדדית, ואף הפנתה לספרו של המלומד פרופ' שילה "פירוש לחוקי הירושה" כרך שלישי, עמוד 84.

           

בכל הכבוד, אין בידי לקבל הטענה. המלומד פרופ' שילה כותב בספרו הנ"ל: "...תקופת השיהוי נמדדת מהמועד שבו נתגלה למבקש העובדה החדשה המצדיקה את תיקון הצו או ביטולו ולא ממועד פטירתו של המצווה".

           

העובדה החדשה שנתגלתה למבקשת היא העובדה שיש בידה צוואה של המנוח שהיא לא הגישה אותה לקיום.

           

המבקשת הודתה בחקירתה הנגדית כי ידעה על קיומה של הצוואה הדדית (עמוד 19 לפרוטוקול) אביא דברים כלשונם:

"ת: הצוואה שהם הכינו זה ב-93', זמן קצר אחרי שהם עשו את הצוואה הם שמו על המזנון ואז ראיתי.

לשאלת ביהמ"ש: את הצוואה שהאבא מוריש לאמא, אבי היה בחיים וזה היה ב-93'.

  ש: יכול להיות שזה היה ב-94'?

  ת:  זה היה ב-93'.

לשאלת ביהמ"ש, איך אני יודעת שזה היה ב-93' אני משיבה שהוא עשה אותה באוקטובר 93', אולי שבוע אחרי זה ראיתי את הצוואה על המזנון, זה היה מונח על המזנון...".

 

הקביעה שהשיהוי נמדד לא מיום הפטירה אלא מן היום שבו נודעה העובדה החדשה, נעשתה בהלכת אלוני (ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן פ"ד מ"ס(5) 373) בפסק דין זה שניתן ע"י כב' השופטת בייניש (כתוארה דאז) היא הסתמכה על הלכת עאסי ע"א 2590/93 עאסי נ' עאסי מפי כב' השופט קדמי (פורסם במאגר "נבו"). במקרה זה "העובדה החדשה" היא צוואה חדשה שהתגלתה שנה וחצי לאחר מתן צו קיום הצוואה הקודמת ובמקרה זה נדחתה טענת השיהוי. אביא הדברים כלשונם מפסק הדין:

 

"....העובדה שהצוואה השניה נותרה ברשותו נשתכחה ממנו והוא נזכר בכך רק כאשר גילה אותה, שעה שחיפש את צוואת אימו ומש"נתגלתה" הצוואה מיהר למוסרה לידי האלמנה אשר פנתה לבית הדין הדתי בבקשה לקיימה זמן קצר לאחר מכן. במצב דברים זה, אין לומר כי המשיבה "השתהתה" בפנייתה לביהמ"ש בבקשה לבטל את קיום הצוואה הראשונה, ובהתחשב בכך שמאז קיום הצוואה הראשונה לא נעשה דבר מכוחה – בדין נדחתה טענת השיהוי ע"י ביהמ"ש המחוזי..."

 

35. בסיכומיה, מנסה המבקשת לטעון יש כי יש למדוד את זמן השיהוי הנטען, רק מהיום שבו גילתה את עובדת צו קיום לצוואה ההדדית. טענה זו נסמכת על הציטטה כי "תקופת השיהוי נמדדת מהמועד שבו נתגלתה למבקש העובדה החדשה המצדיקה את תיקון הצו או את ביטולו, ולא ממועד פטירתו של המצווה" (שילה "פרוש לחוק הירושה תשכ"ה 1965" כרך שלישי, בעמוד 84).

 

בכל הכבוד, אין בידי לקבל את הטענה.

 

"העובדה החדשה" – היא כאמור הצוואה החדשה לה טוענת המבקשת (ולא "התגלית" על הגשת בקשה לצו קיומה של הצוואה הקודמת). "עובדה" זו, היינו קיומה של צוואה מאוחרת היא שלא היתה בפני ביהמ"ש עת נתן את צו הקיום לצוואה הקודמת (ההדדית). אין זה נכון כי העובדה החדשה היא "אי ידיעתה" של המבקשת כי נתן צו קיום לצוואה ההדדית.

בהלכת לשינסקי (ע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב לשינסקי פ"ד ל"ו(4) 337) נקבע כי יש לסווג כ"עובדה" אותה יכול היה המבקש להביא בפני ביהמ"ש – גם עובדה שהיתה אפשרות כי המבקש ידע עליה, לו בדק כדבעי (ראה דברי כב' השופט חלימה בע"מ' 348).

משנה תוקף יש לדברים אלה בענייננו, עת המבקשת הסתירה (ממש כך) את הצוואה החדשה, ואף התכוונה (לדבריה על פי ייעוץ משפטי שקיבלה) להגישה לקיום רק לאחר מלאת מאה ועשרים לאימה. המבקשת ידעה כי הוריה ערכו צוואה הדדית, ועקב כוונתה ורצונה להסתיר את הצוואה המאוחרת שנערכה לטובתה, היתה אדישה לשאלה אם הוצא– צו קיום צוואה לצוואה זו, אם לאו.

 

36. עוד טוענת המבקשת בסיכומיה, כי אין לייחס לה "ידיעה קונסטרוקטיבית" בדבר הגשת בקשה לצו קיום הצוואה ההדדית (היא הצוואה הקודמת לצוואה שהיא מבקשת כעת לקיום) עקב הפרסומים בעיתון.

 

גם טענה זו אין בידי לקבל.

 

במקרים בהם שללה הפסיקה "ידיעה קונסטרוקטיבית" מצד המבקש לקיום צוואה מאוחרת, היה זה עקב גילוי אמיתי של צוואה מאוחרת, אך לא של הסתרתה של הצוואה המאוחרת בכוונה תחילה. כך למשל ראה: ע"א 2590/93 עאסי נ' עאסי (שם) ; ע"א 5640/92 אלוני נ' באוטמן (שם).

 

37. כאמור לעיל – שונים פני הדברים כאשר אדם מסתיר בכוונה תחילה (ובניגוד לחוק) את הצוואה המאוחרת, ומטעמים טקטיים אינו מבקש לקיים את הצוואה המאוחרת.

           

במקרה כזה, יתקיימו הסייגים אשר העמיד השופט בך בהלכת לשינסקי (ע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב לשינסקי פ"ד ל"ו(4) 377).

 

המבקשת היא לכל הדעות "צד מעוניין" אשר לכאורה לא היתה "צד" לדיון המקורי, אך היא מעוניינת בחלוקת העיזבון עקב היותה הזוכה היחידה על פי הצוואה המאוחרת, והיא השהתה את בקשתה לביטול צו קיום הצוואה במשך זמן בלתי סביר מאז מות אביה.

 

דברים אלה שלובים כמובן בחובתה של המבקשת על פי סעיף 75 לחוק הירושה, תשכ"ב-1965, המחייבים אותה למסור את צוואת אביה "מייד לאחר שנודע לה על מות המצווה".

           

בנסיבות אלה, אין בידי לקבל את טענתה של המבקשת הטוענת ל"חוסר ידיעה קונסטרוקטיבית" בגין הגשתה לקיום של הצוואה הקודמת: אין זה בעיני אלא ניסיון מאולץ "למשוך" את תחילתו של מירוץ השיהוי. מבחינתה של המבקשת, "מירוץ השיהוי" מתחיל עם מות אביה ,ומרגע שבניגוד לחוק לא מסרה הצוואה שבידיה לרשם לענייני ירושה, והסתירה אותה ,ועד הרגע שבו ביקשה לבטל הצו הקיים, ולקיים את הצוואה המאוחרת.

 

38. כאשר בודקים את מידת השיהוי בפסיקה, נראה כי הפסיקה דחתה על פי הרוב בקשות לביטול/שינוי צווים קודמים עקב שיהוי.

           

כך היה בשיהוי קצר ביותר של 30 יום, לאחר צו קיום הצוואה שאותה מבקשים לבטל (עניין טורנר ע"א 4440/91 (שם)) וכך היה בשיהוי של שנה וחצי (בש"א (חי) 14394/07 עז' המנוחה ברכה ירימי ז"ל נ' לשכת הבונים החופשיים פורסם במאגר "נבו"). כך היה בשיהוי של 3 שנים (ע"א 341/78 ; ע"א 336/80 צילה פרימן נ' סלקה אסט ואח' פ"ד ל"ד(4) 304, תקדין) וכך היה בשיהוי של 6 שנים (בש"א (חי) 11239/03 עז' פומרנץ נ' האפוטרופוס הכללי, פורסם במאגר "נבו") וכך בשיהוי של 7 שנים (ע"א 516/80 לשינסקי נ' שפירט פ"ד ל"ו(4) 377).

 

39. בנסיבות המקרה שלפני כפי שפורט לעיל, נראה שמידת השיהוי שהיא כעשר שנים הינה בלתי סבירה.

 

 

הסברה של המבקשת לאיחור בהגשת הבקשה, ומה מידת הסבירות של הסבר זה

 

40. המבקשת נתנה לפחות שתי גירסאות להסבר בדבר האיחור בהגשת בקשתה.

 

הגירסה הראשונה

הובאה בתצהיר עדותה הראשי של המבקשים, סעיפים 4.1, 4.2, 4.3 הצהירה המבקשת כדלקמן:

 

"4.1  בסמוך לאחר פטירת המנוח פניתי לנוטריון שערך את הצוואה, עו"ד מרדכי שורר, על מנת לקבל ייעוץ מה עלי לעשות עם הצוואה האחרונה.

  4.2  עו"ד שורר, שכאמור ערך את הצוואה, ייעץ לי שלא להגיש בשלב זה את הצוואה האחרונה לקיום. עו"ד שורר נימק זאת בכך שממילא (לטענתו) מחצית מן הרכוש שייך  למשיבה 1 (אשתו של המנוח) לפיכך, כך טען, לא כדאי ליצור עימות עם המשיבה 1 ויתר בני המשפחה כל עוד המשיבה 1 בחיים. לפיכך, ייעץ לי עו"ד שורר שלא להגיש את הצוואה לקיום עד לאחר שתלך המשיבה לעולמה.כמו כן, הנחתי כי לנוכח העובדה שהמשיבים (או לפחות חלק מהם) ידעו על הצוואה האחרונה, לא יפעלו הם לקיום צוואה שהם יודעים שאינה משקפת את רצון המנוח.

  4.3  למיטב ידיעתי, על יסוד ייעוץ משפטי שקיבלתי ולמרות סעיף 75 לחוק הירושה הקובע כי "מי שיש בידו צוואה חייב למסרה, במקור או בהעתק מאושר, לרשם לענייני ירושה מיד לאחר שנודע לו על מות המצווה". לא מסר עו"ד שורר את הצוואה האחרונה לביהמ"ש ואף לא הפנה את תשומת ליבי לחובה לעשות כן. למיטב ידיעתי, על יסוד ייעוץ משפטי שקיבלתי, לו היה עו"ד שורר נוהג כפי החובה הקבועה בסעיף 75 לחוק הירושה ייתכן וניתן היה למנוע את מתן צו הקיום לצוואה שאינה צוואתו האחרונה של המנוח".

 

בדבריה אלה רוחצת המבקשת בניקיון כפיה, ומטילה כביכול את ה"אשמה" על עו"ד שורר המנוח. אין היא מגיעה למסקנה דומה באשר למחדלה שלה מוגשת בקשה לצו קיום צוואת המנוח, אשר עותק ממנה נמסר לה ע"י אביה כפי שאמרה (עמוד 21 לפרוטוקול) אבי אמר לי אחרי שבועיים, כאשר באתי לבקרו, "יא בנתי, קחי את הצוואה ושמרי עליה...".

 

הגירסה השניה

להסברה של המבקשת הובאה בחקירתה הנגדית משנה המבקשת את גירסתה: לטענתה כבר לא "בסמוך" לאחר פטירת אביה אלא בחלוף 5 – 6 שנים מהפעלת הצוואה ההדדית ע"י אימה, רק אז ניתנה לה עצתו של עו"ד שורר שלא "להפעיל" את הצוואה. הנה תשובותיה לחקירה בעמוד 22 לפרוטוקול:

 

"... לשאלת ביהמ"ש: לא דיברתי עם עו"ד שורר בכלל, בקשר לצוואה, לא הייתי בפגישה אצלו לפני שהוא ייצג אותי בתביעות של הבניה...הוא ייצג את אבי, ואז הייתי. זה היה לפני הצוואה ולאחר מכן לא הייתי.

אחרי 5 – 6 שנים, כשאמי הפעילה את הצוואה, ולא ידעתי, באתי אליו להיועץ (לעשות) מה לעשות עם הצוואה שאבא עשה? הוא אמר לי להמתין, ולא לעשה שום דבר. זה היה אחרי שאמי הגישה את הבקשה לקיום הצוואה.

כשנודע לי מעו"ד מינא, שאמי הפעילה את הצוואה, אז עוד לפני זה , פגשתי את עו"ד שורר בדיזנגוף עם הכלבים שלו, אמרתי לו שעברו שנים ומה לעשות עם הצוואה, לא ידעתי בכלל....

אבא נפטר אז והייתי אצלו במשרד ואמרתי לו שיש לו צוואה ומתי להפעיל אותה? נדמה לי שזה היה כ-6 שנים אחרי שאבי נפטר ובאתי להתעניין מה לעשות עם הצוואה..."

 

הנה לא "בסמוך", אלא 6 שנים מסתירה המבקשת את דבר קיום הצוואה ורק לאחר 6 שנים קיבלה את העצה לחכות שאימה תלך לעולמה.

 

41. מניתי לעיל שתי גירסאות להסברה של המבקשת, בגירסה הראשונה שתקה על פי עצת עו"ד  שורר המנוח, ובגירסה השניה שתקה כ-5 או 6 שים בלא כל הסבר.

כמובן מאליו ששתי הגירסאות, אשר גם סותרות האחת את רעותה, מקשות על מתן אמון בגירסתה של המבקשת, אך מלבד זאת אין בגירסאות אלה כל סבירות. וכל הסבר מניח את הדעת לאיחור ולשיהוי מצידה של המבקשת.

 

42. גירסתה הראשונה של המבקשת נשענה על  טענת ייעוץ שקיבלה מעורך דין שורר המנוח להסתיר הצוואה.

טיעון זה אינו יכול לעמוד במבחן המציאות, וזאת מכמה טעמים אותם אמנה להלן:

 

42.1 אין אדם פוטר עצמו בטיעון של ייעוץ משפטי לבצע עבירה (להפר הוראות סעיף 75 לחוק הירושה).

 

42.2 כלל ההסתמכות על ייעוץ מוטעה יכול שיעמוד לאדם בהפחתת אחריותו האזרחית. במובן זה ברור איפוא שהמבקשת שידעה שהינה הזוכה על פי צוואת המנוח, לו טרחה ובדקה האם הוצא צו קיום צוואת אביה המנוח, ניתן לומר כי מתקיים כאן הכלל שטבע בשעתו כב' השופט חלימה בהלכת לשינסקי (ע"א 516/80 (שם))

 

42.3  קשה לקבל את טיעונה של המבקשת המייחסת עצה גרועה לאדם שנפטר מן העולם ואין ביכולתו להתגונן או להזים טענותיה.

משנה תוקף יש לדברים אלה על רקע חוסר האמינות של המבקשת כמתואר לעיל.

 

43. הגירסה השניה שסיפקה המבקשת (בעדותה בפני) כי את "העצה" האמורה לעיל שייעץ לה עו"ד שורר המנוח, הוא נתן לה שש או שבע שנים לאחר מות אביה. אם כך מדוע הסתירה את צוואת אביה המנוח עד כה? אין בפיה כל הסבר, וממילא אין בפיה הסבר לאיחור הרב. כפי שכבר אמרתי לעיל, שתי הגירסאות שסיפקה המבקשת, אינן יכולות לדור בכפיפה אחת, שהרי הן סותרות זו את זו. היבט זה מוכיח כי אין כל סבירות בשיהוי הארוך שנקטה המבקשת והמסקנה המתבקשת איפוא היא כי יש לדחות את הבקשה.

 

44.  בשולי הדברים אוסיף כי אין כל הגיון, לעניות דעתי, בכך שהמבקשת לא "הפעילה" – כלשונה -  את צוואת אביה המנוח. גם מבלי לדעת אם אימה ביקשה צו קיום צוואה או לא, הייתה בידה צוואה שעשויה לטובתה, ואין כל היגיון שלא לבקש את קיומה , אלא אם כן, ידעה המבקשת כי הצוואה אינה תקינה בין מבחינה צורנית ובין מבחינה מהותית.

 

האם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן?

 

45. בהלכת טורנר (ע"א 444091 (שם)) הוצע להבהיר כי כוונת הסיפא של סעיף 72(א) היא לשתי אפשרויות – האחת שהמבקש יכול היה להביא את העובדה או הטענה לפני מתן הצו ולא עשה כן, והשניה שהוא יכול היה להביא אותה רק לאחר מתן הצו אך השתהה ולא הביאה בהזדמנות הסבירה הראשונה".

 

קבעתי לעיל שהמבקשת השתהתה. ככל הנראה הטעם בהשתהות היתה לגרום לכך שאימה לא תתנגד לצוואה שבידה, בין אם מטעמים צורניים ובין אם מטעמים מהותיים. מכל מקום, אין ספק שלמשיבים נגרם נזק ראייתי – אין הם יכולים לחקור את עו"ד שורר המנוח שערך את הצוואה, שלכאורה נתן הייעוץ "להסתיר" את הצוואה.

 

46. אני מקבלת גם את נימוק המשיבים בתגובה ובקשה (ראה סעיף 27 לתגובה) כי השתהותה של המבקשת גרמה להם נזק ראייתי: החומר הרפואי הנוגע לאביה כבר בוער, והעדים הרלבנטיים שיכלו לשפוך אור על נסיבות עריכת המסמך ומערכת היחסים העכורה ששררה בין המנוח לבין המבקשת אף הם הלכו לעולמם: (עו"ד שורר ויו"ר וועד המושב).

 

47. אכן צודקים המשיבים בטענתם, כי הפרתה של המבקשת של החובה החקוקה בסעיף 75 לחוק הירושה, גרמה למשיבים נזק ראייתי, ופגעה בזכויותיהם הדיוניות והמהותיות, נזק אותו ביקש המחוקק למנוע כאשר חוקק את הוראות סעיף 75 לחוק הירושה. יתירה מזאת, הסתרתה של הצוואה מבססת את החשש שהמסמך אינו מבטא את רצון המנוח, שכן אין כל סבירות בהסתרת צוואה במשך 10 שנים לאחר מותו של אדם, כאשר מסתיר הצוואה מאמין כי זה היה רצונו של המנוח.

 

48. המסקנה – מן הטעמים המפורטים לעיל, מן הדין לדחות את הבקשה.

 

האם תיקון מס' 7 לחוק הירושה "מייתר" את נושא השיהוי?

 

49. בסיכומיה (סעיפים 7.11 עד 7.14) טענה המבקשת כי תיקון מס' 7 התשנ"ח 1998, תיקן בין היתר את סעיף 72 לחוק הירושה באופן ששיקולי "שיהוי" אינם יכולים עוד למנוע הבאת עובדה או טענה חדשה. לטענתה של המבקשת על פי סעיף 72 בנוסח הקודם היה רשאי ביהמ"ש שלא להיזקק לטענה או לעובדה שהמבקש יכול היה להביא לפני מתן הצו או בהזדמנות הראשונה לאחריו, ולטענתה בסעיף 72 בנוסחו הנוכחי (לאחר התיקון) הושמט חלק זה. לדעתה, תיקון הסעיף מלמד כי ביהמ"ש אינו רשאי עוד שלא להיזקק לעובדה או לטענה שניתן היה להביאה קודם לכן, אם כי אין בכך כדי לשלול משיקול דעתו של ביהמ"ש בבואו להחליט בבקשת הביטול.

 

50. אקדים ואומר כי אין בידי לקבל את הטיעון הזה.

 

סעיף 72(א) לחוק הירושה תוקן בתיקון מס' 7 תשנ"ח 1998 ועל תיקון זה נאמר בפסיקה כדלקמן:

 

"... בשולי הדברים יצוין כי לשון סעיף 72 לחוק הירושה תוקנה בשנת 1998, עם כינונו של מוסד הרשם לענייני ירושה, אך אין הדבר נוגע לשיהוי, שדיונים משפטיים בהקשר לו הם מעשים בכל יום בערכאות (ראו בש"א (חי) 11239/03 עז' המנוח אברהם פומרנץ ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי (לא פורסם) סגן הנשיא פיזם ; עז' (חי) 3163/03 עזק במנוחה שלומוביץ ברוניה ז"ל נ' ללוש חוה (לא פורסם) – השופטת מירז ; תע' (ת"א) 8332/00 שולמית מילר ואח' נ' אייל מילר (לא פורסם) – השופט גייפמן)".

 

ראה ע"א 9636/05 ; ע"א 8991/04 יעקב ברגות נ' זוהיר ברגות (פורסם במאגר "נבו").

הקו המדגיש אינו במקור – ש.ג.

 

הוה אומר – אין בתיקון 7 לחוק הירושה כל מאום כדי לשנות מהתייחסות הפסיקה לעניין השיהוי.

 

ואכן הפסיקה הוסיפה והתייחסה אל השיהוי כאל מרכיב חשוב בשאלה האם נחסמה דרכו של מבקש ביטול צו ירושה קיים, עקב שיהוי.

 

ראה בעניין זה פסק דינה של כב' השופטת בייניש (כתוארה אז) בע"א 5640/92 אלוני נ' באומן פ"ד מ"ט(5) 373.

 

וראה כמובן הפסיקה המצוטטת לעיל:

 

עוד אפנה להערת שוליים מס' 24 בעמוד 84 בספרו של המלומד שילה "פירוש לחוקי הירושה" (כרך שלישי) ובה אומר המחבר כדלקמן:

 

"סעיף 72 תיקן בתיקון מס' 7 לחוק הירושה, פ"ח 1140 תשמ"ה (03/04/85) עמוד 80. על פי הנוסח המקורי של הסעיף חסר היה הקטע לגבי טענה או עובדה "שיכול היה להביאה לאחר מכן" התיקון הוכנס לאור הערה בנדון שהעיר השופט בך בע"א 516/80 לשינסקי ואחר ' נ' שפירא פ"ד ל"ו(4) 377."

 

51. כאמור לעיל איפוא – דין טענת המבקשת בעניין זה להידחות.

 

 

מהותה ומשקלה הלכאורי של ה"עובדה החדשה"

 

52. כבר אמרתי לעיל בפסק דיני, שה"עובדה החדשה" היא הצוואה המאוחרת. דבר זה לכל הדעות משליך על המקרה שבפני.

 

53. צודקת המבקשת בטענתה כי מושכלות ראשונים בדיני ירושה מחייבים את עיקרון כיבוד רצון כעולה מפסק הדין בדנ"א 7818/00 בעניין אהרון נ' אהרוני פ"ד נ"ט (6) 653 ; ושורה ארוכה של פסקי דין, ואולם יש לא מעט צדק גם בטענת המשיבים כי יש לתת את המשקל הראוי להוראות סעיף 75 לחוק הירושה תשכ"ה 1965 הקובע הוראה מנדטורית לפיה "מי שיש בידו צוואה חייב למסרה, במקור או בהעתק מאושר, לרשם לענייני ירושה מיד לאחר שנודע לו על מות המצווה".

כאמור לעיל – אני מקבלת בעניין זה את טיעוני המשיבים בסיכומים, החובה למסור הצוואה חלה על המבקשת – מיד עם מות אביה בלי קשר אם ידעה או לא ידעה על הגשת בקשה לצו קיום צוואה קודמת.

 

54. הצוואה המאוחרת יש בה לכאורה שינוייה של הצוואה ההדדית, זו אותה צוואה שלגביה טוענת המבקשת כי קיבלה ייעוץ להסתירה עד מות אימה. אם נכונים הדברים, וכאמור לעיל, ספק רב בליבו שכך היו פני הדברים, כי אז יש בכך טעם נוסף לפגם שכן מחמת אינטרס ההסתמכות, לא היה רשאי המנוח לבטל הצוואה ההדדית בדרך של צוואה אחרת.

ראה לעניין זה: ע"א 4402/98 (1999) מלמד נ' סולומון פ"ד נ"ג(5) 703.

 

"...גם בצוואה משותפת והדדית אין אינטרס ההסתמכות ראוי להגנה של היורשים, עם זאת, לכאורה, קיים אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של המוריש האחר. מבחינה זו, דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה. בצוואה משותפת והדדית, עניין לנו בגמירת דעת של שני מצויים הפועלים במשותף ובאופן הדדי. האין זה ראוי לקבוע כי עם מותו של מצווה אחד בצוואה משותפת והדדית, אין המצווה השני יכול לחזור בו מצוואתו המשותפת וההדדית? ... ייתכן גם שניתן לקבוע בישראל, כי לאור אינטרס ההסתמכות, ביטול הצוואה השניה הינו פעולה שלא בתום לב, בניגוד להוראות סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג 1973 – החלה גם על פעולה משפטית (כמו צוואה) שאינה בבחינת חוזה (סעיף 61ב' לחוק החוזה (חלק כללי)).

           

כן ראה בע"מ 10807/03 (2005) זמיר נ' גמליאל (פורסם במאגר "נבו"), בע"מ 4282/03     (2005) אולגה לרנר נ' יעקב פייר (פורסם במאגר "נבו"), כן ראה ברק "פרשנות במשפט" - כרך חמישי "פרשנות הצוואה" בעמודים 68 – 72.

 

55. אם כן – כשאני מביאה בחשבון כי ה"עובדה החדשה" היא צוואה מאוחרת שבדרך כלל החוק והפסיקה מכירים בחשיבות היותה ביטוי לרצונו האחרון של המצווה, הנה בעריכת צוואה שיש בה הפרשת אינטרס ההסתמכות של המשיבה 1, הגב' ח.ח., ובהסתרת עובדה זו ממנה, יש משיב פגם השומט את הבסיס מתחתיה, ובהצטרף לכל הנימוקים שמיניתי עד כה לעיל, גורם שלא לקבל עובדה חדשה זו.

 

56. על אינטרס ההסתמכות של המשיבה 1 ועל הכוונה של הצדדים להגביל איש את רעהו שלא לבטל צוואתם ההדדית ע"י צוואה מאוחרת, ראה עדות הגב' חזי בעמוד 9 לפרוטוקול.

 

"ת: כל הרכוש היה שלי. אני חתמתי לבעלי הוא חתם לי. מי ימות הראשון יתן לשני, בעלי מת ולכן זה שלי. אני יכולה לעשות מה אני רוצה ברכוש שלי."

 

וכך גם העיד הבן ע.ח. בעמ' 30 לפרוטוקול "אבא שלי היה בן אדם נורמלי וריאליסט, הוא אהב את כל הילדים שלו ובגלל זה עשה צוואה הדדית עם אמו כדי שהכל יהיה שווה בשווה, הוא לא חיפש מלחמות על ירושות, אבא שלי לא היה עושה את זה אם הוא היה שפוי...".

 

57. בהקשר אחרון זה, אוסיף כי אכן מן התשתית הראייתית שהונחה בפני משתקף רצונו האחרון של המנוח לחלק ליורש "השני" את רכושו בשווה לילדיו, ולא להעדיף דווקא את המבקשת.

                       

הצדדים הרבו בעדויות בנושא זה שלכאורה נראה בלתי רלבנטי ולא שייך לנושא ביטול צו קיום הצוואה אך אתייחס אליו באמור בקצרה: הסתבר כי שני פלגים היו במשפחה, כאשר המבקשת היתה יריבה לאימה ולאחיה, הדבר בלט מן העדויות, והפריע להשכין שלום בין הפלגים הניצים. במחלוקת זו שצצה מבין כתבי הטענות והראיות, העדפתי את גירסת המשיבים על פני גירסתה של המבקשת, בן היתר מן הטעם כדלקמן:

 

57.1  עדותה של המבקשת לא היתה אמינה בעיני. היא היתה מעורבת מדי, הן בצוואה הראשונה שערך אביה המנוח בשנות 92' (צוואה קודמת לצוואה אותה מבקשת המבקשת לבטל). עו"ד יעקב בכר העיד שהתשלום עבור צוואה זו נעשה ע"י המבקשת (ראה עדותו בעמוד 4 לפרוטוקול וכן מוצג ב"מ/5). כך גם בצוואה המאוחרת – המבקשת הסיעה את המנוח למשרדו של עו"ד שורר וחיכתה לו באוטו (ראה פרוטוקול, עמ' 20).

 

57.2 המשיבה 1, אימה של המבקשת העידה כי המבקשת לקחה תעודת הזהות של המנוח, ובדיעבד נאלצה היא להוציא לו צוואה חדשה. האם אומרת בכלל בתצהירה דברים קשים על המבקשת, דברים אלה מצטרפים לעדותו של ע.ח. המעיד על כך שהמבקשת זייפה חתימת אימה, תצהיר בו ממשיך (ראה עדותה בעמוד 30 לפרוטוקול) וכן תיאר אירועים קשים ביו ההורים לבין המבקשת.

 

57.3  העד י.ס. (עמוד 5 לפרוטוקול) העיד שקיבל מהמבקשת מסמך עם חתימות מזוייפות. והעיד שכוונת ההורים היתה לחלק את "ירושתם" בשווה בין ילדיהם.

 

57.4 האמנתי לעדה, צ.י., וכך גם לעדה ג.א., אשר העידו על הרצון בשוויון בין הילדים.

 

סיכומו של דבר

 

58. מכל הנסיבות המפורטות בפסק דיני, אני דוחה את הבקשה.

 

59. המבקשת תישא בהוצאות הבקשה לרבות שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בצירוף מע"מ.

 

60. ניתן לפרסם בלא שמות הצדדים ופרטים מזהים.

 

ניתן היום,  05/07/09, בהיעדר הצדדים.