שופט ביהמ"ש המחוזי בנצרת אברהם אברהם דחה תביעה נגד הרשות הפלשתינית של תובעת שנפגעה בעת פיגוע טירור בעפולה בשנת 2001 מאחר שלא הביאה כל ראיה שהיא להוכחת הקשר של הרשות הנתבעת לאירוע הטרור , לרבות זהותם של המפגעים, השתייכותם הארגונית ועוד.


רקע:


ביום 27.11.2001 אירע פיגוע טרור, בו נטלו חלק שני מחבלים פלשתינאים, שהגיעו לעיר עפולה בצהרי היום והחלו יורים לכל עבר מרובי סער שהביאו עמם, כשהם פוגעים באזרחים תמימים. כתוצאה מן הירי נהרגו ונפצעו מספר אזרחים. בין הנפגעים היתה גם התובעת, שנותרה עם נכות קשה כתוצאה ממעשה הנבלה. המחבלים עצמם נהרגו במהלך האירוע.


בכתב תביעה ביקשה התובעת לייחס את האחריות לאירוע הטרור לכל אחד משני הנתבעים -הרשות הפלשתינאית ולמי שעמד בראשה בשעתו, יאסר ערפאת, שבינתיים הלך לעולמו. (התביעה נגד האחרון - נזנחה בעקבות מותו).


התובעת טענה בתביעתה, כי אחד משני הרוצחים היה שוטר ברשות הפלשתינית, והאחר השתייך לגדודי חללי אל אקצה של הפת"ח, שהוא הגוף המרכזי אצל הנתבעת. התובעת טענה כי הפיגוע "בוצע על ידי נציגים ו/או שליחים ו/או מועסקים של הנתבעים, בהתאם להנחיות מפורשות ולחילופין באישורם הפיגוע בדיעבד, ולמצער מבלי שנקפו אצבע למונעו, הגם שהיה באפשרותם לעשות כן.


הרשות הפלשתינית התגוננה מפני התביעה, ואף שלא התכחשה לאירוע גופו, היא התכחשה לכל קשר שלה לאירוע.

השופט אברהם ציין כי בניסיונה להוכיח את אחריותה של הנתבעת לאירוע העידה התובעת עצמה , אלא שלדאבונו אין בידו להיתמך בדבר מן הדברים שמסרה בעדותה, אלו המבקשים לקשור את הרשות הנתבעת לאירוע הירי.

 

כל דבריה הם בבחינת עדות שמיעה, כפי שאישרה, בהגינות, בחקירתה הנגדית, כלומר דברים ששמעה באמצעי התקשורת השונים, דברים שנאמרו לה בעת שהגיעה לבית החולים, וכד’. כך גם לגבי מסמכים שצרפה שאינם עשויים לסייע בהוכחת אחריותה של הרשות לאירוע, שבחלקם אינם רלבנטיים ובחלקם האחר מכילים עדויות שמיעה, שאין להישען עליהן על מנת לקבוע ממצא.


השופט קבע כי דבר מכל הטענות שהועלו בכתב התביעה לא הוכח, גם לא זהותם של המפגעים, השתייכותם הארגונית, ועוד כיו"ב ולכן המסקנה המתחייבת היא דחייתה של התביעה.


השופט אברהם סיים דבריו בפסה"ד בדברים הבאים: "האירוע שבגינו הוגשה התביעה הינו אירוע קשה, בו מצאו את מותם אזרחים תמימים, ואזרחים אחרים ובהם התובעת - נפצעו.

 

ליבי עם קורבנותיו על מעשה הנבלה שנעשה בידי שני מרצחים. בא כוחה המלומד של התובעת ביקש מבית המשפט, גם אם לא במפורש, להסיק מסקנות אודות אחריותה של הנתבעת, מתוך ידיעות שיש לכולנו מתוך כלי התקשורת השונים, כמי שחיו כאן בשנות האינתיפאדה.

 

פניה זו של התובעת אינה במקומה. מעת שהביאה התובעת את עניינה לפני בית משפט, את עניינה עליה להוכיח בדרכי ההוכחה הקבועים בדין, משמע לפי דיני הראיות הנוהגים בבית המשפט על מנת להוכיח עובדות נטענות, ואת זאת לא עלה בידה לעשות.

 

הקושי שבו היא נתקלה בהוכחה נהיר לי, אלא שבית המשפט פועל על פי דיני הראיות, להבדיל ממקומות אחרים, שכללי קביעת העובדות בהם עשויים להיות שונים, כגון במחקר אקדמי (היסטורי או אחר), בידיעה עיתונאית ועוד כיו"ב".


משום נסיבותיו הטרגיות של המקרה ונוכח עמדתו ההגונה של ב"כ הנתבעת, פסק השופט לגבי ההוצאות שלא יהא עוד על הצדדים לשלם כל סכום שהוא בקשר עם הוצאות המשפט.


ת.א. 1214/04 ניתן 25.11.09 רצ"ב פסה"ד