התנאים לביסוס היסוד הנפשי בעבירת הריגה

ע"פ 1196/99 אלכסנדר ממדוב נ' מדינת ישראל

עובדות המקרה:
 

ביום 20.1.1998, בשעות הצהריים, ישבו המערער, טכטמן ולדימיר ז"ל, וחברים נוספים ברחבת בית הכנסת הגדול בנתניה ושתו וודקה.

המערער, המנוח והחברים האחרים הינם חסרי בית יוצאי חבר-העמים, המוציאים את ימיהם בשתייה לשכרה. בשלב מסוים היה המנוח מוטל על הרצפה, ואין מחלוקת כי המערער טלטל אותו ובעט בו בעיטות מספר. המנוח לא חזר להכרה ונפטר.

המערער הורשע בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בעבירת הריגה, ונדון ל-30 חודשים מאסר לריצוי בפועל ול-30 חודשים מאסר על-תנאי.

מהם התנאים לביסוס היסוד הנפשי של הנאשם בעבירת הריגה?

1. יש לראות את מי שצופה – בפועל או בכוח (לפי סוג העבירה) – פגיעה ממשית בשלמות גופו או בבריאותו של אדם, כמי שצופה גם מוות. כך לעניין קיומו של קשר סיבתי לתוצאה הקטלנית וכך לעניין המודעות לאפשרות התרחשותה של תוצאה קטלנית שדורש היסוד הנפשי הקבוע בהגדרת העבירה.

2. מי שגורם לאחר חבלה גופנית ממשית המביאה למותו, כאשר אין הוא צופה אלא נזק גופני ממשי, יורשע בעבירה של גרימת חבלה ממשית למנוח ויזוכה מן האחריות למותו משום שלא צפה את האפשרות שהתנהגותו תגרום למוות דווקא.

3. במקרה דנן, המדובר בבעיטות שבעט המערער במנוח שעה שזה שקע, ככל הנראה, בתרדמת שיכורים.

בהתחשב באורח החיים שניהלו המערער, המנוח וחבריהם, היה המוות בבחינת "תאונה", שהאחריות לה נעוצה בהתמכרות כל הנוגעים בדבר לאלכוהול ולסמים. בנסיבות אלו הייתי מעמיד את העונש שנגזר על המערער על 40 חודשי מאסר, ומתוכם 24 חודשים לריצוי בפועל ו-16 חודשים מאסר על-תנאי, בתנאים שקבע בית-המשפט המחוזי.

לסיכום,

נקודת המוצא היא, כי נזק גופני ממשי לעולם יכול להסתיים במוות, וההגנה על ערך החיים מתחילה, מטבע הדברים, בהגנה על שלמות הגוף מפני נזק ממשי. כך, לשם ביסוס הרשעה בעבירת הריגה, די במודעות לקיומה של אפשרות לגרימת נזק ממשי לגופו של אדם או לבריאותו.