ת"א 1223/00 יצחק חיים נ' החברה האמריקאית ישראלי לגז בע"מ
התובע, מר חיים יצחק, יליד 1953, הינו מנהל יצור במקצועו ועבד עובר לאירועים נשוא תביעה זו כמנהל סניף עפולה אצל נתבעת מס' 1, החברה האמריקאית ישראלית לגז בע"מ. לטענת התובע הוא נפגע בשתי תאונות עבודה במהלך עבודתו אצל הנתבעת ונגרמה לתובע עקב התאונות פגיעה בגבו.
שתי התאונות הוכרו על-ידי המוסד לביטוח הלאומי כתאונות עבודה ובגינן התקבלו תגמולים.נ הצדדים חלוקים באשר לעצם קרות התאונות, לזיקה שבין התאונות למצבו הרפואי של התובע, לחבות הנתבעות בקרות האירועים ובשאלת גובה הנזק. התאונה הראשונה:
לטענת התובע, ביום 30/10/94 סייע לצד ג' 1, מימרן יצחק לפרוק ממשאית שני מאיידים בני 50 ק"ג כל אחד ולהובילם לאחסון במחסן סניף אמישראגז אותו ניהל התובע.
המאיידים הובלו ע"י מימרן, שהיה קבלן הובלות, שהועסק כקבלן משנה, עבור אמישראגז, במשאית שסופקה למימרן מאת אמישראגז.
כתוצאה מכובד משקלם של המאיידים נפגע התובע לטענתו בגבו. התאונה השנייה: ביום 25/9/97 אחראי במסגרת תפקידו על עבודות חפירה והטמנת צוברי גז תת קרקעיים בשטח מפעל אשר שוכן בבית שאן. לטענתו, במהלך העבודה התגלה חוסר התאמה בין אורך זרוע המנוף שהגיע כדי לבצע את הטמנת הצוברים ובין אורך הבור.
לצורך כך היה על התובע להיכנס אל הבור ולמדוד את מידת אי ההתאמה בין זה לבין המנוף כאמור. בשל העדרה של גישה נוחה אל תוך הבור, נאלץ התובע לטענתו לקפוץ אל תוך הבור וכך נפגע בגבו.ב הכניסה אל הבור הייתה הכרחית לדבריו לצורך ביצוע עבודות ההטמנה וכחלק מהעבודה של התובע אצל אמישראגז.
האם יש להטיל אחריות על המעבידה בגין התאונות?
התאונה הראשונה:
1. התובע לא הציג אמנם בפני ביהמ"ש את תעודת המשלוח של המשלוח הנדון מיום 30/10/94, המעידות באופן ישיר על כך שביום התאונה הובלו גם מאיידים, מעבר למיכלי הגז, וזאת למרות נגישותו של התובע, כמנהל הסניף, לתעודות המשלוח המפרטות את הציוד שהובא לסניף. למרות האמור, לא נשללה האפשרות שביום התאונה הובלו מאיידים. מכאן שעל-פי מאזן ההסתברות של הראיות במשפט האזרחי, ניתן לקבוע, שהתובע הוכיח טענתו לפיה ביום התאונה הובלו מאיידים.
2. ממכלול הנסיבות עולה אמנם, כי המשאית בה הובלו המאיידים כללה מעלית מטען אשר סייעה בפריקת המטען מהמשאית אל הקרקע.
בהתאם לכך, נסתרת לכאורה גירסתו של התובע לפיה נדרש לסייע בפריקת המאיידים מן המשאית.נעם זאת, בהעדר אמצעי שינוע להעברת המטען שנפרק מהמשאית אל המחסנים ומאחר שבניגוד למיכלי גז, אשר ניתן לגלגלם, בלי צורך להרימם, את המאיידים היה צריך להוביל אל המחסנים תוך כדי הרמתם.
יש לפיכך, לקבוע כי התובע סייע למימרן בהרמת המאיידים לצורך הבאתם למחסנים. הובלה זו גרמה לפגיעה בגב הלקוח ו/או החמירה את מצבו הגופני הקיים.
3. צודקת אמישראגז באשר היא מייחסת לתובע, כמנהל הסניף, אחריות מוגברת להתרחשות הארועים שהובילו לתאונה. עם זאת, לא ניתן לקבל את מסקנתה ולפיה בהיותו מנהל הסניף יכול היה שלא לסייע בידי מימרן, אם זה נצטרך לעזרה, בהרמת המאיידים או לחילופין שיכול היה לדחות את קבלת המשלוח.
דווקא בשל היות התובע מנהל סניף הנתבעת ושתפקידו לדאוג לניהול ענייניו השוטפים של הסניף, הרי שמידת אחריותו להתנהלותה התקינה של העבודה הינה רבה וחייבה אותו לפעולות שאינן בהכרח מחייבות עובד זוטר. בהיותו מנהל הסניף, הרי שחלק מתפקידו הוא לדאוג למיזעור העיכובים או התקלות בביצוע העבודה.
דווקא משום כך, סביר להניח שיראה עצמו אחראי לסייע בידי המובילים והספקים בעבודתם השוטפת, זאת גם במחיר סיוע להם בעצמו בעבודות פיזיות ואחרות. משכך, לא ידחה קבלת משלוח של ציוד, שיש להניח כי הוא חיוני להתנהלות העבודה, אך בשל העדר עובדים במקום שיכולים לסייע בפריקתו או בהעדר אמצעי הרמה מתאימים.
לפיכך, גם אם לא ניתנה לו הוראת הרמה ספציפית, הרי שמתוקף תפקידו ואחריותו יש לקבל כי ראה את עצמו בעל אחריות כוללת על התנהלות העבודה השוטפת ובמקרה זה אחריותו לסייע בידי המוביל, מימרן, לפרוק את המטען אל מחסני הסניף, כשזה נזדקק לסיוע.
בהתאם לכך, קמה אחריותה של אמישראגז לפגיעה שנוצרה לתובע, במהלך עבודתו, שנעשתה כחלק מתפקידו כמנהל סניף עבור אמישראגז.
4. אשם תורם: לעניין אשם תורם, אכן ההלכה היא כי יש להקפיד עם המעביד יותר מאשר עם העובד, תוך הנחה שזה האחרון משתדל למלא אחר הוראות מעבידו וכי המסגרת ותנאי העבודה נקבעים על ידי המעביד, לרבות אחריותו לנקוט באמצעי זהירות מתחייבים.
ואולם במקרה זה, אמנם התרחשה הפגיעה בגבו של התובע כתוצאה מסיוע בהרמת המאיידים, שנתפס באופן מוצדק על ידי התובע כחלק מאחריותו במסגרת עבודתו, עם זאת, הייתה במקרה זה לתובע מידה לא מבוטלת של אוטונומיה, שלא כעובד זוטר, לבחור שלא לסייע בהרמת המאיידים וכן נראה שמסגרת העבודה ותנאיה לא היוו במקרה זה את הגורם הישיר לקרות הפגיעה, אלא אך בשילוב מצבו הרפואי המקדמי של התובע.
עובר למועד התאונה הראשונה, ידע התובע כי מצב בריאותו, אינו מאפשר לו הרמת משאות כבדים וכי יש קשר בין מאמץ המופעל על גבו לבין כאבי הגב שתוקפים אותו. בנסיבות העניין יש לפיכך, להעמיד את אשם התורם על שיעור של 25%.
התאונה השנייה:
5. העובדה שאין עדות של תיאור התאונה במסמכים של בית החולים, יכולה ללמד, כי ייתכן שהתובע עצמו, לא ייחס תחילה את הפגיעה כנוגעת לאירוע ורק בשחזור לאחור עמד על הקשר הסיבתי בין אופן ירידתו לבור לבין הפגיעה בגבו.
ואולם, אין בשחזור כאמור, כדי לקבוע כי האירוע התאונתי כלל לא קרה.נההתרשמות הכללית מן התובע היא, שמדובר בעובד מהימן ומסור, ונעשו על-ידו מאמצים כנים כדי להביא לעבודה רציפה. התובע עשה כל שניתן היה לעשות, על אף מצבו הרפואי, וגם היה בדרך עבודתו "חריגה" ממסגרת תפקידו, כדי להביא לייעול ולקידום המטלה שהוטלה עליו.
התובע בדרך עבודתו ובמסגרת תפקידו, מוצא פתרונות במהלך העבודה, ובדרך כלל לוקח על עצמו את המשימות הנדרשות, כאשר הוא מעדיף את טובת המעביד על טובתו שלו.
6. אין חולק כי במסגרת היחסים בין הצדדים, חבה אמישראגז כמעבידתו של התובע כלפיו חובת זהירות מושגית. חובת הזהירות הקונקרטית של אמישראגז כלפי התובע קמה אם הייתה צריכה לצפות מראש את התרחשות הנזק ואם לא נקטה מראש אמצעים סבירים למנוע אותו.
7. התובע, כאחראי על עבודות החפירה והטמנת הצוברים, היה אמון על התנהלותה של העבודה, כך גם ראתה אותו הנתבעת. משמצא כי אין התאמה בין אורך המנוף לגודל הבור, דבר שהיה בו כדי לעכב את ביצוע העבודה, סביר כי ראה את הכניסה לבור לצורך מדידתו, חלק בלתי נפרד מעבודתו.
יתכן כי בכניסתו לבור, או שמא בכניסותיו פעמים מספר לבור, לא נקט בכל אמצעי הזהירות המתחייבים. באופן זה, גם אם נחפרה ירידה סלולה אל הבור ולא עשה בה התובע שימוש, הרי שיש לקבוע שלא נזהר דיו ויש להתחשב בכך לצורך קביעת מידת האשם התורם.
עם זאת, מאחר שרצונו הטוב לדאוג להתנהלות רציפה של עבודות החפירה, ללא עיכובים מיותרים, הוא שהנחה אותו בפעולתו, אין לדקדק עמו בהתנהגותו ויש שלקח על עצמו סיכון מיותר. בכל מקרה, אין הדבר פוטר את אמישראגז, המעבידה מאחריותה על קרות הארוע החבלתי. משכך, יש לקבוע כי לנתבעת אחריות לקרות אירוע התאונה השנייה.
8. אשם תורם: לאור מצבו הרפואי של התובע והיותו סובל ממחלה כרונית בגבו, שהתפרצה עוד לפני קרות התאונה הראשונה ואף עוד מזמן שירותו הצבאי, הרי שחייב הוא לנהוג משנה זהירות בכל הקשור בתנועתיות גופו, כדי שלא להחמיר את מצבו וכדי להימנע מחבלות אשר גוררות תקופות ארוכות של כאבים וחוסר כשירות כפי שידע התובע.
משידע על מצבו הבריאותי, וזאת עולה בבירור מעדותו וממכלול התעודות הרפואיות שהציג, היה צריך התובע להמנע מלקפוץ את תוך הבור, בייחוד בהעדר גישה נוחה ובטוחה עבורו. משלא עשה כן, אין מנוס אלא להכיר באשמו התורם לנזקיו. בהתאם לכך יש לקבוע אשם תורם לתובע בשיעור של 25%.
לסיכום, יש להטיל אחריות על המעבידה. דווקא בשל היות התובע מנהל סניף הנתבעת ושתפקידו לדאוג לניהול ענייניו השוטפים של הסניף, הרי שמידת אחריותו להתנהלותה התקינה של העבודה הינה רבה וחייבה אותו לפעולות שאינן בהכרח מחייבות עובד זוטר.
עם זאת, לאור מצבו הרפואי של התובע והיותו סובל ממחלה כרונית בגבו הרי שחייב הוא לנהוג משנה זהירות בכל הקשור בתנועתיות גופו, כדי שלא להחמיר את מצבו וכדי להימנע מחבלות אשר גוררות תקופות ארוכות של כאבים וחוסר כשירות. לפיכך, יש לייחס לעובד אשם תורם בשיעור של 25%.
