עפ 290/87 סבאח נ' מדינת ישראל

 

עובדות המקרה:


המערער הורשע בדרגה הראשונה בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, דהיינו רציחתו של המנוח אלברט בן חיים ז"ל בין כותלי בית הכלא בבר-שבע. כפועל יוצא מכך, נגזר דינו של המערער למאסר עולם. המערער טוען כי גרימת המוות לא נגרמה בכוונה תחילה ולכן יש להמיר את הרשעתו ברצח להרשעתו בהריגה.

 

המחשבה הפלילית בעבירת הרצח:


1. יסוד ההחלטה דורש קיום כוונה על שני רבדיה: צפיית התוצאה הקטלנית והרצון שתתגשם.


2. אין צורך שההחלטה תהיה בשיקול וביישוב דעת, כדי שיתקיים יסוד ההחלטה הקשור ליסודות האחרים בעבירה - היינו "הכנה" ו"העדר קנטור". היסוד של 'החלטה להרוג' מצריך אך ורק כי בשעת מעשה קיננה בלב העבריין כוונת קטילה ממשית, זאת ותו לא; ואילו לשם מילוי הדרישה שכוונה כזו לא תהא ספונטנית, כי אם כוונה שנוצרה מתוך שיקול ויישוב-הדעת, הסתפק המחוקק בקביעת היסודות של 'העדר קינטור'... ו'הכנה'.


3. ההחלטה להמית נלמדת מאופיו ומטיבו של המעשה:


א. הכלי ששימש לביצוע המעשה: הפעלת נשק, שתכונתו הקטלנית היא ודאית, תוך יריית מספר כדורים, מדברת בעד עצמה ומצביעה על ההחלטה לקפח את חייו של הקורבן.


ב. צורת הביצוע: טיב הפגיעה - ביצוע הריגה על-ידי דקירות, מכות פטיש, מכות גרזן, יריות אקדח הוא ביצוע, שמעיד מתוכו, בדרך כלל, על כוונת קטילה, בשונה ממכות רגילות. יש לציין כי זה כפוף למבחנים אחרים.


ג. ריבוי הפגיעות: ריבוי פגיעות מעיד, בדרך כלל, על כוונה, וזאת בשונה מפגיעה בודדת.


ד. מקום הפגיעה: פגיעה באזורים רגישים במיוחד, שכל אחד יודע שהפגיעה בהם רעה, אף היא מלמדת על הכוונה. לדוג': מכות או יריות בראש, פגיעות בחזה. גם במקרה כזה, אם יש הסבר וסיבה - אין הפגיעה במקום הרגיש בבחינת "חזקה חלוטה" לכוונת רצח, ואפשר להסיק גם אחרת.


4. בנוסף, ניתן גם להיעזר בחזקת הכוונה. שאין להקל ראש בקשיים המעשיים הכרוכים בהוכחת העמדה הנפשית של אדם, ומכאן השימוש בחזקה שאדם מתכוון לתוצאות הטבעיות של מעשיו.

 

הפסיקה מתייחסת לחזקה כאל מבחן מעשי, לפיו מותר להסיק מסקנה, שהנאשם צפה את התוצאה שקרתה ורצה בה. אך זו אינה מסקנה סופית, וניתן לנאשם לסותרה על-ידי הסבר וראיות נוגדות. יש חשיבות רבה להסברים שנותן הנאשם או המערער למעשים שנעשו: סתם הכחשה או תירוץ שאין בו ממש לא ימנעו את הסקת המסקנה, שרצה להשיג את מה שנבע ממעשיו.


5. טענת קינטור: אין ספק, שהמעשה אינו עומד הן במבחן האובייקטיבי והן במבחן הסובייקטיבי של הקינטור. במבחן הסובייקטיבי של הקינטור יש לקבוע, כי עקב איבוד עשתונות עולל הנאשם את התוצאה הקטלנית, מתוך החלטה פתאומית רגעית, שלא היו מאחוריה שיקול ויישוב הדעת.

 

אם התגובה לא באה על אתר אלא אחרי חלוף זמן, הרי יש בכך כדי לחזק את החשד, שהנאשם פעל במתוכנן וכדי להגשים תאוות נקם שקיננה בו לפני כן. קשה אז לקבל טענתו, כי הוא פעל, כביכול, בנסיבות, שבהן לא יכול היה לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו.


לסיכום,

 

המחשבה הפלילית בעבירת הרצח מורכבת ממספר יסודות: יסוד הכוונה להמית, ההחלטה להמית והעדר הקנטור. שיכולה ההחלטה להמית לגמול בלבו של המבצע קרוב מאוד לביצוע המעשה, תוך כדי ההתרחשויות, שהביאו לבסוף למעשה הקטלני