ע"פ 5718/06, אולג אפשטיין נ’ מדינת ישראל


העובדות:


1. בחודש פברואר 2005 היה המערער בן זוגה המנוחה. בכתב אישום שהוגש לבית המשפט המחוזי בתל-אביב נטען, כי בעקבות חשד שעלה בלבו כי המנוחה בוגדת בו עם אחר, הודיע לה המערער, בתאריך 28.2.05, על כוונתו לעזוב את דירתה.

 

הוא יצא משם בשעת חצות, אולם לאחר כשעתיים שב לדירה, נכנס לחדרה של המנוחה, חנק אותה וגרם למותה.

 

בגין עובדות אלו הועמד המערער לדין באשמת ביצועה של עבירת רצח. במהלך משפטו לא הכחיש המערער את מרביתן של העובדות שיוחסו לו, אף לא את חניקתה של המנוחה, אולם הוסיף וטען כי עשה זאת בעקבות התגרות של המנוחה בתכוף להמתתה.

החלטה:


2. העדר קנטור הוא אחד מרכיביה של "הכוונה להמית" בה עוסק סעיף 301 לחוק העונשין, ולפיכך הוכחתו מוטל על שכמה של התביעה. הפסיקה הרבתה לעסוק בסוגיית הקנטור, ונקבע כי הוא כולל שני יסודות במצטבר - האחד סובייקטיבי והאחר אובייקטיבי.

 

באשר לראשון נקבע כי זה בוחן את התנהגותו של הנאשם הספציפי - האם אירעה התגרות, האם הקנטור השפיע עליו בפועל וגרם לו לאובדן שליטה עצמית באופן שלא היה יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו.

 

התגרות מרוחקת בזמן אינה מוכרת כעשויה להיחשב בגדר קנטור. עיקרו של המבחן הסובייקטיבי הוא אפוא בהשקיפו על הקנטור כהופך מעשה המתה לאקט ספונטני, פרי איבוד שליטה עצמית, אשר אינו מתיישב עם קיומה של כוונה תחילה.

 

היסוד האובייקטיבי שיש להוכיחו במשולב עם היסוד הסובייקטיבי מעמיד למבחן את השאלה אם אדם מן היישוב היה עשוי, בהיותו נתון במצבו של הנאשם, לאבד שליטה עצמית ולנהוג בדרך שבה נהג הנאשם.


3. מתוך הראיות שהובאו עולה כי החשד בדבר "בגידתה" של המנוחה על ידי קיומם של יחסי מין עם אחרים, לא התעורר ב"תכוף למעשה", ותחילתו זמן רב קודם.


4. מלים ככל שתהיינה פוגעות אינן מהוות בהכרח קנטור. כך הם נתפסו גם על ידי המערער, ולראיה תגובתו המרוסנת בעקבות שיחתו עם המנוחה במהלך ארוחת הערב, ריסון שאינו משתלב כלל ועיקר עם אובדן שליטה עצמית שהוא ממאפייניו של הקנטור.


5. גם אם נניח לטובת המערער את אשר בית המשפט המחוזי דחה מכל וכל, היינו, שבעת ששכב לצדה של המנוחה עובר לחניקתה, היא סיפרה לו על בגידותיה בו, לא היה בכך כדי להוות "התגרות בתכוף למעשה", הואיל והוא נחשף לאותן "בגידות" ימים רבים קודם לליל האירוע, ולמצער, בשעת ארוחת הערב של אותו יום, והגיב על כך באיפוק ובהחלטה להיפרד מהמנוחה ולמצוא לעצמו קורת גג אחרת.

 

המערער חנק את המנוחה לא עקב סערת נפש שפקדה אותו לאחר גילוי מרעיש, אלא כגמול ועונש שקדמו להם מחשבה. המסקנה המתחייבת מכל אלה היא כי הוכח שבמערער לא מתקיים הרכיב הסובייקטיבי לביסוסה של טענת קנטור, ועל כן לא נפלה שגגה בהרשעתו בעבירת רצח.