החלטות בנושא אלימות במשפחה ומשמעותם/ כתב וערך, גלעד בן-עמי, עו"ד ונוטריון

 

 

בשנת 1991, נחקק החוק למניעת אלימות במשפחה, במסגרתו העניק המחוקק לביהמ"ש לענייני משפחה ולביד"ר אפשרות למתן סעד מידי במקרים של אלימות, איומים ושאר כיוצ'ב, אשר למרבה הצער נלווים לא אחת להליך גירושין.

 

את נוסח החוק ניתן בין השאר לראות בכתובת http://www.abiliko.co.il/index2.php?id=1574&lang=HEB

במקביל, מסורה למשטרה סמכות במקרים של הגשת תלונה בגין אלימות במשפחה (להלן: "אלמ"ב"), ליתן החלטות מנהליות שעניינן סעד זמני למניעת אלמ"ב ולהשתמש לצורך כך בכלים העומדים לרשותה לרבות, חקירה, לרבות מעצר בית, הרחקה, תפיסת נשק ועוד. זאת ללא קיום הליך שיפוטי כל שהוא, במסגרת "שיקול הדעת" למתן החלטות מנהליות המוענק למשטרה.

 

מהי אלימות במשפחה, אלימות במשפחה מחולקת לארבע סוגים:

 

אלימות פיזית, אלימות נפשית ומילולית, אלימות כלכלית והתעללות מינית.

הטיפול באלמ"ב נעשה ע"י מספר גורמים: מחד ע"י ביהמ"ש למשפחה ובתי הדין הפליליים ומנגד באמצעות המשטרה, רשויות הרווחה וארגונים שונים (ויצ"ו, נעמ"ת ועוד).

 

דרכי התמודדות באלמ"ב: מניעה, ענישה, מקלטים לנשים מוכות, יעוץ וסדנאות.

 

טיפול באירוע של אלימות במשפחה יכול להיעשות בשתי צורות בנפרד ובמקביל:

 

א. פניה לביהמ"ש לענייני משפחה במסגרת בקשה לצו בהתאם לחוק למניעת אלימות במשפחה.

 

ב. הגשת תלונה במשטרה.

 

הבעיה: סכסוכים משפחתיים רבים מתרחשים ב"ארבע עיניים". קרי, לא נוכחות צדדים שלישיים וכאשר מוגשת תלונה במשטרה אין במקרים רבים לשוטר מידע עובדתי מוצק המהווה תמיכה לגרסה זו או אחרת. לפיכך עליו, או ליתר דיוק על קצין המשטרה, לקבל החלטה במצב של חוסר ודאות על מעצר, מעצר בית, הרחקה. החלטה שבצידה השלכה מרחיקת לכת שמשפיעה בשני מישורים עיקריים:

 

א. במישור המשפטי – ניצול מצב ע"י בן הזוג הנותר בדירה המשותפת להברחת נכסים, תוך פגיעה בקניינו של החשוד, ועשיית שימוש בתלונה במהלך הדיון המשפטי בהליך הגירושין שהינו הליך אזרחי ולא פלילי. כ"כ מהווה הוצאת אחד מבני הזוג מהבית מנוף לבן הזוג האחר לנקוט בהליכי גירושין ממעמד לא שוויוני ועוד.

 

ב. במישור האישי – ניתוק יחסים חד ומהיר בין בני הזוג, ניסיון להרחקת ילדים מבן הזוג החשוד בין השאר אמצעות הסטה של הילדים, המשפחה והחברים נגד בן הזוג ה"אלים" ועוד.

 

שלבי הטיפול באירוע אלימות במשפחה ע"י המשטרה:

 

א. תלונה – הליך נפתח ע"פ רוב בתלונה של המתלונן או של אדם אחר – וגביית עדות מהמתלונן. יצוין כי על המשטרה לשלוח מיד ניידת כאשר היא מוזמנת במהלך אירוע של אלימות במשפחה על מנת להפריד בין בני הזוג הניצים, לבדוק גישה לנשק ולהחליט על עיכוב החשוד להמשך חקירה.

 

ב. חקירה – המשטרה מתחילה לחקור את החשוד, המתלונן ושאר המעורבים באירוע האלמ"ב.

 

 

· מטרת הליכי גביית עדות המתלונן וחקירת החשוד הוא בשלב ראשון לצורך הערכת מידת הסיכון ומזעור הסיכון לפגיעה בקורבן.

 

ג. החלטה מנהלית (משטרתית) – מעצר, או חלופות מעצר (מעצר בית), הרחקה, תנאי, ערבות, תפיסת נשק ועוד ולחלופין החלטה בדבר תלונת סרק.

 

 

· לעניין מעצר – למשטרה סמכות לעצור לתקופה של עד 24 שעות בטרם תביא את החשוד לשופט. (ראה: חוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה ומעצרים), התשנ"ו-1996)

 

 

ד. העמדה לדין – בתום החקירה מועבר התיק לתובע משטרתי או לפרקליטות אשר מחליטה אם להעמיד לדין את החשוד.

כפועל יוצא מכל האמור לעיל, נדרשת המשטרה לקבל החלטות בזמן אמת על בסיס של "חיזוי" ו"הימור", שכן נכונות או אי נכונות ההחלטה תתברר רק בעתיד.

 

במקרה של אלימות במשפחה, יש למשטרה אפשרות לקבל אחת משתי החלטות בזמן אמת והן:

 

א. החלטה על הרחקה.

 

ב. החלטה על אי הרחקה.

 

תוצאות ההחלטה בדבר הרחקה או אי הרחקה (שניתנת כאמור במצב של חוסר ודאות) יכולות להיות באחת מארבע החלופות הבאות:

 

א. "Positive Hit" – "בינגו" – כאשר החשוד המורחק מתברר בסופו של יום שהחשוד הנו אדם אלים.

 

ב. "Folse Alarm"- "ניצול ציני" - כאשר החשוד המורחק מתברר בסופו של יום כי החשוד אינו אדם אלים וכי התלונה היא תלונת שווא.

 

ג. "False Negative"- "החטאה" – כאשר החשוד אינו מורחק ומסתבר שהוא אדם אלים.

 

ד. "Correct Rejection"- "העדר פגיעה מוצדק" – כאשר החשוד אינו מורחק ומסתבר כי הוא אינו אדם אלים.

טיפול המשטרה מול טיפול מערכת בתי המשפט למשפחה ובתי המשפט הפליליים (להלן: "בתי המשפט/ביהמ"ש") בתלונות על אלימות במשפחה:

 

 

החלטות המשטרה:

 

במסגרת האווירה הציבורית הקיימת, תעדיף המשטרה להעדיף את טענת המתלונן (ע"פ רוב האישה), כאשר עולה ספק ולו קל לאלימות כל שהיא. זאת כדי להימנע מ"החטאה" "False Negative" זאת תוך רמיסת זכויותיו החוקתיות של החשוד כפי שאלו באות לידי ביטוי בין השאר בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו ועוד.

 

למרבה הצער, נראה כי הכף נוטה ע"פ רוב לראות בחשודים כ"אשמים מראש".

(ראה: Bartol C.R (1966), Police Psychology, Criminal Justice and Behavior, 23, pp. 70-99)

 

 

החלטות בית המשפט:

 

שופטים ידרשו הוכחות חותכות, מעבר לספק סביר, בטרם יקבעו כי הנאשם הנו אדם אלים, על יסוד החזקה המושרשת במשפט הפלילי לפיה "אדם הנו בחזקת זכאי עד שהוכחה אשמתו".

 

מאידך, לא אחת מרחיק ביהמ"ש למשפחה, במסגרת הסמכות המוקנית לו, מכח החוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991, בן זוג מביתו המשותף על מנת ליצור "רגיעה" ומרחק בין הצדדים המעורבים בסכסוך הגירושין או כדי למנוע אלימות בעתיד.

 

ברור לכל, כי הרשעת אדם בעבירת אלימות או זיכויו מעברה שכזו, יעשה רק בבית משפט לאחר שיוגש כתב אישום ויערך משפט. וברי כי עד שיגיע התיק לשלב הכרעת הדין בביהמ"ש, הוא יעבור מסננות רבות ויצטבר מידע רב, שלא עמד לרשות המשטרה עת קיבלה החלטתה המנהלית.

 

 

לסיכום:

 

למשטרה האמצעים, הסמכות והכח לקבל החלטות מנהליות על יסוד תלונה שלא נבדקה כדבעי, התמקצעות המשטרה וטיפולה המקצועי, אמורים לאזן בין מטרות המשטרה לשמירה על הסדר ומניעת אלמ"ב ובין שמירת זכויות האדם.

 

נראה לי כי הדרך לטיפול במקרים של אלימות במשפחה תהיה נכונה יותר באמצעות פניה לביהמ"ש לענייני משפחה במסגרת בקשה לצו הגנה וניהול מקביל של הליך גירושין מסודר מהיר ויעיל, והדרך של פניה למשטרה מקומה יפה במקרים של אלימות פיזית, אינוס, איום בפגיעה וכדו'.

 

למרבה הצער, לא פעם מנצל בן הזוג את הליך הפניה למשטרה להשגת רווח משני כשהוא מגיש תלונות שווא או מתבסס על תקרית שולית דבר העלול לפעול כבומרנג, להזיק למתלונן ולגורם לפיחות ערכי וחברתי, לתלונות הדדיות, העדר יכולת הידברות, הסלמה משקעים ועוד ובמידה ותוכח התלונה כ"תלונת סרק", תוביל הגשת התלונה את ה"חשוד" לפתיחת הליכים משפטיים – לרבות תביעות נזקיות ואחרות נגד המתלונן, דבר שיסלים את מערכת היחסים בין הצדדים, יוביל לאיבה ויפגע בילדיהם.

 

לעניות דעתי, טיפול יעיל ומקצועי הנו אינטרס משותף לנשים ולגברים כאחד וחשוב במיוחד לילדיהם המשותפים של הצדדים.

 

פניה למשטרה והגשת תלונות, ראוי שתעשה במשורה ובמקרים חמורים בלבד, שכן אין ביכולתה של המשטרה לפתור את הסכסוך שבין בניה"ז ופניה כאמור תוביל להסלמת הקרע שבין הצדדים, לדרדור יכולת ההדברות, למשקעים, לנזק לילדי הצדדים ועוד ותפגע בקידום האינטרס המשותף של כ"א מיחידי הצדדים.

 

לא אסיים מאמר זה בטרם אצטט מדבריו של כב' השופט יעקב כהן, שופט ביהמ"ש לענייני משפחה (כפר סבא), שקבע בתמ"ש 013353/04, לאחר שביטל צו הרחקה, כך: "הרחקתו של אדם מדירת מגוריו, תוך כפיית ניתוקו ממגורים משותפים עם ילדיו, מהווה פגיעה אנושה בזכויותיו האנושיות והאזרחיות הבסיסיות ביותר. גם הסדר ראיה [של הילדים] המוגבל הנכפה על הצד המורחק מביתו, כפועל יוצא מההרחקה מבית המגורים המשותף, רצוף תחושת כאב, צער והחמצה."

 

"הנטייה לפנות להליך במסגרת החוק למניעת אלימות במשפחה, בעת ובעונה אחת לפתיחתם של הליכם אחרים המיועדים להביא לפקיעת קשר הנישואין, נטייה פסולה היא, שעל בתי המשפט להתמודד עמה ולהרתיע מפניה. הדברים מקבלים אף משנה חומרה, כאשר מורחק אדםבפועל מביתו, עוד בטרם קיומו של דיון משפטי, נוכח טענות המועלות על הכתב בתצהיר מבקש הצו, כאשר את הפגיעה שכבר התרחשה עקב הרחקתו מביתו, לא ניתן כבר להשיב אחור".

 

על מנת לשמור על איזון ג'נדריאלי במסגרת מאמר זה לא אסיים לפני שאפנה את הקורא לע"א (תל אביב) 1219/95 פלוני נ' אלמונית (לא פורסם), שם הורחקה אישה מביתה לתקופה בלתי מוגבלת לאחר שתקפה גבר, ופסה"ד מכיל את הבעייתיות עליה עמדתי מהכוון ההפוך.


עודכן ב: 17/07/2011