בני זוג לשעבר שנישאו בשנת 2016 ונפרדו כבר בתחילת 2018 סיימו את ההליכים המשפטיים ביניהם לאחרונה. בית המשפט לענייני משפחה בחדרה דחה את כל תביעות הבעל לשיתוף בחובות בסכום כולל של מאות אלפי שקלים, וקיבל באופן חלקי בלבד את תביעתו לגבי חלוקת המיטלטלין, וחייב את האישה בסכום של 1,100 שקלים בלבד.
השופטת לא חסכה ביקורת מהתנהלותו של הגבר במהלך המשפט, מאחר שלא הציג ראיות ואף לא הציג גרסה סדורה בנוגע למרבית טענותיו, וחייבה אותו בתשלום הוצאות משפט לטובת האישה בסכום של 3,600 שקלים.
האם נוצרו לבני הזוג חובות בעקבות החתונה?
הגבר טען כי נוצרו להם חובות בעקבות חתונתם המפוארת, כאשר אשתו לשעבר הכתיבה את אופי האירוע, בחרה שמלה יקרה, אישרה רשימת אורחים גדולה ואף גרמה לחיוב עבור אורחים שלא הגיעו. לטענתו, ההפסדים שנצברו מהחתונה אילצו אותו לקחת הלוואות ממשפחתו הקרובה. בנוסף טען כי האישה הפקידה כספי המתנות מהחתונה בחשבון הבנק הפרטי שלה במקום בחשבון המשותף. החובות שנוצרו מהחתונה הם שפתחו, לדבריו, את שרשרת ההלוואות.
הבעל טען כי לווה כספים מאחיו ומאביו, אך לא הציג ראיות מבוססות לכך שהיה מדובר בהלוואה ולא במתנה
במסגרת התביעה נדונו שלוש הלוואות שלקח הבעל לטענתו מאחיו. הראשונה, בסך 40 אלף שקלים, נועדה לכסות חובות לספקי החתונה. השנייה, בסך 8,300 שקלים, נועדה לכסות חוב לבעל הדירה המשותפת, והשלישית, בסך 2,450 שקלים, נועדה להשלים פירעון של אותו חוב. לתמיכה בטענותיו צירף הגבר הסכמי הלוואה ותדפיסי בנק, ואחיו הגיע להעיד בבית המשפט.
ואולם, השופטת הבהירה כי הגבר לא הצליח להסביר בצורה ברורה לאילו ספקים בדיוק שולמו הכספים, לא הציג תיעוד לביצוע התשלומים, ולא ידע לומר מתי ובאיזה אופן הוחזרה ההלוואה לאחיו. גם האח עצמו לא ידע לענות על שאלות בסיסיות, לא זכר היכן נחתם הסכם ההלוואה, לא ידע לפרט את סכום החובות ולמי שולמו, ולא הצליח להציג תיעוד להחזרת הכספים.
כמו כן טען הגבר כי נטל שתי הלוואות מאביו בסכומים של 70 אלף שקלים ו-20 אלף שקלים, שניתנו לכאורה לכיסוי הוצאות החתונה. השופטת הזכירה כי כאשר מועברים כספים בין בני משפחה קרובים, במיוחד מהורים לילדים, חלה "חזקת המתנה". כלומר, ההנחה היא שהכסף ניתן במתנה ולא כהלוואה, אלא אם כן מוכח אחרת בראיות ברורות. הגבר לא עמד בנטל ההוכחה, לא הביא ראיות לכך שהכספים בכלל הועברו אליו, לא הוצגו תנאי הלוואה ברורים, ולא הוכח שהאישה ידעה על קיומם.
הבעל טען גם לחוב של כ-13 אלף שקלים שנוצר בגין עזיבה מוקדמת של דירת המגורים. לדבריו, האישה חתמה על חוזה שכירות חדש ללא ידיעתו, דבר שאילץ אותם לעזוב את הדירה המשותפת לפני תום תקופת החוזה. אלא שגם במקרה זה לא הוצגה כל דרישת תשלום מבעל הדירה, לא הוצג תיעוד של תשלום שבוצע בפועל, והגבר לא סיפק גרסה עקבית לגבי התקופה שעבורה נצבר החוב. יתרה מכך, במסגרת ההליך צוין שבהליכים משפטיים קודמים בין הצדדים עלה כי הגבר עצמו טען שהמשיך לגור בדירה המשותפת לאחר שהאישה עזבה, ממצא שסתר את טענותיו בתביעה זו.
בתביעה נוספת שנדונה בהליך זה בנוגע לרכוש הביתי, טען הגבר שהאישה לקחה מדירת המגורים ציוד רב ששוויו מאות אלפי שקלים, לרבות טלוויזיה, מקרר, ריהוט סלון, מכשירי חשמל ועוד. אמה של האישה העידה שנתנה לה במתנה כיריים וטלוויזיה. אחיה העיד שהעניק לה מחשבים עוד לפני הנישואין. הגבר עצמו הודה בהליכים קודמים שרכש עבור האישה מקרר, מיטה וארון לאחר הפרידה מתוך רצון לחזור לשלום בית. לבסוף הוכרו רק ספת יד שנייה ובלנדר כפריטים שהאישה לקחה מהבית, אשר שוויים עמד על 1,100 שקלים.
יש לך שאלה?
פורום חלוקת רכוש | איזון משאבים
בסיום ההליך דחתה השופטת את כל תביעות הגבר בנושא החובות המשותפים, וקיבלה את תביעת המיטלטלין באופן חלקי ומצומצם ביותר. מעבר לכך, לאור אופן ניהול ההליך והחסר הראייתי בטענות הגבר, הוא חויב בתשלום הוצאות משפט לאישה בסך 3,600 שקלים.
תלה"מ 26508-11-19
תלה"מ 26488-11-19
