מאת עו"ד אוהד כרמי

לאחרונה חשים אני ולא מעט מעמיתיי למקצוע, בפרט אלו שניתן להגדירם כ"שחקנים חוזרים" במגרש הדיונים בועדות הערר לענייני ארנונה שליד הרשויות המקומיות, כי קיימת מגמה לשימוש גובר בסמכות הוועדה להשתת הוצאות על הצדדים המתדיינים.

סמכותה של ועדת הערר לענייני ארנונה שואבת את כוחה מחוק הערר, עם זאת בית המשפט העליון בלא מעט החלטות תחם את סמכותה לעניינים עובדתיים טכניים.

נכונה הקביעה כי מי שניתנה לו סמכות על פי חיקוק לעשות דבר, נתונות לו ממילא גם כל סמכויות העזר הדרושות לו, במידה מתקבלת על הדעת, כדי לאפשר לו את עשיית הדין. סדרי הדין של גוף שיפוטי, לרבות עניין הוצאות הדיון, הם בלי ספק סמכות עזר הדרושה לו לביצוע תפקידו כראוי וכיאות.

 

קביעה כאמור אף קיבלה משנה תוקף לאחרונה ובמסגרת ק"ת תשע"ב מס' 7114 מיום 30.4.2012 נוסף סעיף 19א לתקנות הערר המקנה מעתה סמכות לוועדה להשית הוצאות על בעלי הדין.

אלא שסמכות זו אינה נקייה מספקות ומעוררת תהיות לא פשוטות אף לעניין סמכותה הכללית של הוועדה.

כידוע, התפיסה במשפט הכללי, על פיה ככלל, המפסיד משלם הוצאות משפט למנצח בדין, נועדה בין היתר לצמצם את הפניות לבית המשפט.

כבר עתה אביע את דעתי כי הרחבת סמכות הוועדה בחקיקה בדבר השתת הוצאות על נישומים במסגרת התדיינות תביא לתוצאה הפוכה לפיה, יגדל משמעותית מספר הערעורים שיוגשו לבתי המשפט המנהליים על החלטות ועדת הערר. במצב ששרר, ללא השתת הוצאות וכנהוג אף כיום במרבית הרשויות, היה הנישום בדרך כלל מקבל עליו את הדין ומסתפק בהחלטה בעניינו ומסייע לסופיות הדיון.

במצב החדש שנוצר, השתת הוצאות משפט במסגרת ועדת הערר תגביר את המחלוקות ותוסיף עילה נוספת, אולי "רגשית" במהותה, לפנות לערכאות הערעור, שרק אגב כך תדון בטענות המהותיות. בכך מרחיב המחוקק את מעגל ההתדיינויות אף בשאלת ההוצאות במקום לצמצם זאת.

בראש ובראשונה נשאלת השאלה, מדוע הורחבה בחקיקה דווקא סמכותה של הוועדה לעניין סדרי הדין וסמכויות העזר הנלוות לה, ולא הורחבה סמכותה המהותית בשאלות בעלות נופך משפטי, כגון חוקיות החיוב לרבות מועד תחולתו של חיוב, חריגה מחוקי ההקפאה, חוקיות הטלה למפרע, אפליה וכיוצ"ב, שנכון להיום הינן שאלות שאינן בסמכותן של ועדות הערר.

השאלה מתחדדת לאור העובדה כי דווקא באשר לסמכותה הדיונית של הוועדה, במסגרתה אף השתת הוצאות משפט, שוררת תמימות דעים בבתי המשפט ביחס לחשיבותה ונחיצותה, בעוד שבשאלת הסמכות העניינית מהותית שוררת מחלוקת שטרם הוכרעה סופית.

יתרה מכך, בשל העובדה כי סמכותה של הוועדה מצומצמת לעניינים טכניים עובדתיים, נדרשים נישומים לעיתים לפצל את הדיון בעניינם בשתי ערכאות. כך למשל, בעילות כגון גודל הנכס, השימוש הנעשה בו וכיוצא באלו טענות (הנמנות בסעיף 3 לחוק הערר ושנמצאות בסמכותן של ועדות הערר), נדרש הנישום להשיג בפני מנהל הארנונה (שעם דחיית ההשגה לערור על כך ולהתדיין בפני ועדת הערר). אם בנוסף מבקש אותו הנישום לתקוף את החיוב בשל אי החוקיות שבו, יעשה זאת הנישום בדרך של עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מנהליים.

כאמור לעיל, בשאלת הרחבת הסמכות נחלקו לא מעט בתי המשפט, על כן פשט המנהג לפיו מעלה הנישום במסגרת השגה אחת (או ערר אם נדחית ההשגה) את כל טענותיו, לרבות אלו שאינן בסמכותה של הוועדה. במצב דברים זה, הרחבת סמכותה של הוועדה, במסגרת חקיקה, להשית הוצאות, חושפת את הנישום מראש לסיכון כפול בהשתת הוצאות על בסיס "כתב תביעה" יחיד, על ידי שתי הערכאות בהן הוא מבקש להתדיין במקביל. במצב דברים זה, הגם שמטרת השתת הוצאות הינה, בין היתר, להרתיע תובעים פוטנציאליים מלהגיש תביעות סרק, הרי שבכך מושגת הרתעה יתירה, שספק אם כיוון לכך מחוקק המשנה בהרחבת סמכות העזר.

ועוד, מבלי לחשוד בטוהר מידותיהם, יושרם ומקצועיותם של חברי ועדת הערר העוסקים במלאכת קודש, לא ניתן להתעלם מהעובדה שסוף סוף ממונים וממומנים אלו על ידי הרשות המקומית. לאור זאת, לא אחת "נחשדות" ועדות הערר על ידי הנישומים בחוסר אובייקטיביות המצופה מגוף מעין שיפוטי, וכמי שמשמשות כ"זרועה הארוכה" של הרשות המקומית. חשד זה אף עלול להתעצם על אחת כמה וכמה כשהוועדה משיתה על הנישום הוצאות משפט במסגרת החלטתה בתיקו.

יתר על כן, כידוע, בפסיקת בתי המשפט נקבע לא אחת, כי הזוכה במשפטו, זכאי שלא ימצא בחסרון כיס. אלא שבמצב בו הרשות המקומית "זוכה" בערר ומושתים אגב כך הוצאות על הנישום, לא זו בלבד שלא נגרם חיסרון כיס לרשות, אלא שכספי הוצאות המשפט (ובאין הנחייה אחרת) מועברים ישירות לחשבונה של הרשות, שאף בכך גובר החשד לפחות למראית עין, לחוסר אובייקטיביות של ועדת הערר כגוף מעין שיפוטי.

זאת ועוד, אף אין איזון בעיקרון "ספיגת הנזק" או בחינת הסיכונים/סיכויים, טרם ההחלטה לפתוח בהליך כנגד הרשות המקומית בענייני ארנונה, בין הנישום לבין הרשות, ביחס להוצאות המשפט הצפויות במסגרת הדיון בערר. בשונה ממצב בו הצדדים מתדיינים במסגרת ערכאה משפטית, בו שוקלים שני הצדדים את סיכוניהם או סיכוייהם, לרבות ביחס להוצאות הצפויות על כל צד, במצב החדש החוקי שנוצר- במסגרת התדיינות בועדת הערר - מופר בעליל איזון זה עד כי לא קיים. כל עוד אין "קופת וועדה" בדומה ל"קופת בית המשפט", הרשות המקומית צפויה לגלות אדישות לאלמנט הוצאות המשפט בשיקוליה ובבחינת סיכוניה, הואיל והשתת הוצאות משפט על הרשות המקומית, מהווה הלכה למעשה ולכל היותר, העברה מ"סעיף תקציבי" אחד ל"סעיף תקציבי" אחר במאזני העירייה. שכן, כאמור, בהיעדר הסדר חוקי או נוהג, ביחס לגביית ההוצאות לקופה נפרדת, קופת העירייה וקופת הוועדה חד הם.

אדרבא, המצב בו "מנוטרל" הסיכון בהשתת הוצאות משפט, יכול אף לשמש עילה נוספת למנהל הארנונה דווקא לדחות כמה שיותר השגות, על מנת לגרור את הנישום לועדת הערר, ולהגדיל את הסיכוי להעשיר את קופת העירייה אגב כך, כבר במסגרת הדיון בועדת הערר.

אף הנישום יכול לנצל זאת לרעה אם כי בעוצמה פחותה. ידוע שאחד מהתמריצים להגשת ערעור על החלטת ועדת הערר קשור בעובדה שהדבר גורם לסחבת של שנים בסכומי החיוב השנויים במחלוקת, אשר כפועל יוצא מכך מושהים או אפילו מופסקים כליל הליכי גבייה על החיוב הנמצא במחלוקת, עד כי בחלוף זמן כה רב קיים קשה לחזות אף אם יהיה ממי לגבות. לעניות דעתי עם השתת הוצאות משפט על נישום רק יגבר התמריץ לערער אחר החלטת ועדת הערר לבתי המשפט המנהליים ולו רק לעכב ו/או להשהות את הליכי הגבייה. אלא שכאמור "גרירת" התיק על ידי הנישום כפופה לסיכון הכפול הגלום בהשתת הוצאות אף בבית המשפט.


ובאשר לשכר טרחת עורך הדין יצוין, כי השתת הוצאות משפט על נישום משמעותה הכבדת הנטל עליו מבחינת שכר הטרחה המשולם לעו"ד, ביחס למצב הקודם. על פי רוב, בתיקי ארנונה המנוהלים עד וכולל שלבי הדיון בועדת הערר, שכרו של עו"ד נגזר מהצלחתו בתיק וכאחוז מהחיסכון שחסך לנישום, כשההוצאות לניהול התיק המשפטי (במידה והדיון יועבר לבית המשפט לעניינים מנהליים) מוטלות על עו"ד או על הנישום. עם הרחבת סמכות הועדה להשית הוצאות, שיקול הדעת הכלכלי ישתנה אף ביחס לתגמול של עורך הדין, בחלופות שבין הטלת הוצאות ניהול התיק כבר בשלב בערר לרבות הוצאות משפט אף על הנישום, לבין מעבר לתגמול על בסיס עלות הטיפול בתיק ושעות העבודה שהושקעו בו. כך או כך מתייקרת העלות בטיפול בתיק ארנונה, וממילא הוצאות משפט צפויות במסגרת דיון בועדת הערר יהוו נדבך נוסף שעל הנישום להתחשב בו טרם מסירת התיק לטיפול עו"ד. אין ספק שעניין זה מהווה נטל רב על הנישום שעד היום נחסך ממנו או לפחות לא היווה שיקול משמעותי מרכזי.

 

לסיכום אין ספק בדבר הצורך בהרחבת סמכויות העזר של הוועדה, בין היתר, בהשתת הוצאות משפט על הצדדים, על מנת לייעל את ההליך הדיוני. אלא שהרחבה זו צריכה להיעשות בד בבד עם הרחבת סמכותה המהותית של הוועדה. לעת עתה כל עוד לא יורחבו סמכויותיה של הוועדה, מומלץ כי הוצאות המשפט המשולמות על ידי הנישום ינוהלו בחשבון נפרד מכספי העירייה ולו רק ל"מראית עין". מי יתן!