עבדתי במקום עבודה כ-11 שנים.
לפני כ4 חודשים נחבלתי בראשי וכתוצאה מכך אבד לי הזיכרון לטווח הארוך. עם עבודה קשה הצלחתי לשחזר מאירועי חיי, כמו כן לפני תום 90 ימי המחלה ביקשתי לחזור לעבודתי בצורה הדרגתית כחלק משיקומי. המעביד ביקש כי אביא לו אישור מרופא תעסוקה על כך. ניגשתי לרופא התעסוקה והוא ברך על כך והמציא את האישור. משחזרתי למעסקי עם המסמך הוציא לי מכתב לזימון שימוע לפני פיטורין.
זאת למרות שהרבה פעמים שהוא הבטיח לי כי הוא ממתין לחזרתי וכי העובדת שהביא הינה מחליפה זמנית. לאחר בקשתי כי הנני מבקשת לתת לי הזדמנות להגיע למשרדי ולנסות להשתלב חזרה לעבודה הוא סירב.אך רק לאחר התערבותו של נשיא החברה קיבל מעסיקי הוראה לעזור לי בשיקומי ולהחזרני.
קבענו פיילוט של שבועיים, בשבועיים הנל ביצעתי את על עבודתי על הצד הטוב ביותר והצלחתי לשחזר את כל עבודתי. לאחר שבועיים נכנסתי אליו בבקשה לדעת מה קורה איתי?, הוא ביקש עוד כמה ימים נוספים כי הוא מעוניין לשמוע את שאר העובדים מה דעתם על תיפקודי. כך משך אותי למעלה משלושה שבועות, שבכל פעם הוא דוחה את מועד ההחלטה. לאחר למעלה משלושה שבועות הודיע לי כי הגיע להחלטה כי הוא מפטרני מאחר ויש לי כתם "אותה תאונה שנחלתי בראשי" זאת למרות תפקודי התקין במשרד. הוא קיבל החלטה למעשה זאת לאחר שסיימתי את כל ימי המחלה (90 יום)-וזאת ללא כל שכר וללא כל יחסי עובד מעביד לדבריו.
מאותו יום שהוא הודיע לי על פיטוריי , אני מסוגרת ומבכה , חשה כי בגדו בי והוליכו אותי שולל. אני נתקפת בחרדות קשות אינני מצילחה להירדם בלילה וכל הזמן אני חושבת רק על מה שאירע ואיך הוא עשה לי את הדבר הנורא ביותר , זאת במיוחד לאור מה שעברתי ולאן שהגעתי . אני מרגישה לא שווה וכי אני הולכת עם הכתם הזה כפי שהוא אמר. הוא גרם לי לחוש בזויה, מושפלת ואף יותר.
מה עליי לעשות ?
