כאשר אדם נפצע או נפטר בתאונת דרכים, חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים מאפשר לעיזבונו של אותו אדם לתבוע מחברת הביטוח פיצויים עבור מספר ראשי נזק שונים. אחד מאותם ראשי הנזק הינו "הפסד כושר השתכרות בעתיד", קרי, הכספים אותם יכול היה הנפגע או המנוח להרוויח אלמלא נפגע, החל מרגע התאונה (או מן המועד שבו אמור היה להתחיל לעבוד) ועד גיל הפרשה בישראל – גיל 67 כאשר מדובר בגבר.
יש לכם שאלה?
אפשרות זו הינה יציר הפסיקה והיא מכונה "הלכת השנים האבודות". דרך חישוב הפיצויים בראש הנזק של הפסד כושר ההשתכרות בעתיד היא כדלקמן: השכר אותו הרוויח הנפגע (או עתיד היה להרוויח) כפול האחוז אותו תמנע ממנו הפגיעה מלהרוויח (אם הנפגע נפטר נתון זה יעמוד על 100%) כפול מספר השנים אשר נותרו לאחרון עד גיל פרישה. לרוב, כאשר מדובר בצעירים יהודים אשר נהרגו בעת שהיו מתחת לגיל 21, מחושבת תקופת "השנים האבודות" כתקופה אשר מתחילה בגיל 21 (הגיל בו הקורבן הנפגע היה יכול להתחיל לעבוד), ומסתיימת בגיל 67.
נשאלת השאלה, האם יש לשנות חישוב זה במקרים בהם הקורבן הינו נער ערבי ישראלי, וזאת משום שמדובר במגזר אשר בניו ובנותיו אינם משרתים בצה"ל ולכן יכולים להתחיל להשתכר למחייתם החל מגיל 18.
תיאור המקרה
בפרשה שנדונה בבית משפט השלום בחיפה נבחנה שאלת גובה הפיצויים אשר להם היה זכאי עזבונו של ילד כבן 6 ממוצא ערבי אשר נהרג בתאונת דרכים. אחת המחלוקות העיקריות בתיק עסקה בשאלת מניין "השנים האבודות". האם נכון היה למנות את השנים הללו או כפי שנקבע בפסיקה הקודמת, החל מגיל 21? או שמא בשל היותו של הנפטר ערבי במוצאו, יש למנות את "שנותיו האבודות" החל מגיל 18?
טענות הצדדים
התובע, עזבונו של הנפטר, טען כי מאחר ותכליתם של דיני הנזיקין היא השבת המצב לקדמותו, אזי יש לחשב את תקופת הפיצוי החל מגיל 18, שהרי באם התאונה לא הייתה מתרחשת, הנפטר היה רשאי להתחיל לעבוד בהגיעו לגיל 18. לכן, לשיטת התובע, החזרת המצב לקדמותו הייתה חייבת להביא להתחלת מניין השנים בגיל 18.
מנגד, הנתבעות, שתי חברות ביטוח, טענו כי אין לחרוג מההלכות אשר נקבעו בבית המשפט העליון, ומהן עולה כי הגיל הנכון לחישוב "השנים האבודות" הוא 21. לשיטתן של הנתבעות, מן הראוי היה שלא להבחין בין נער יהודי לנער ערבי, וליתן לכולם פיצוי שווה.
דיון והכרעה – "הלכת השנים האבודות" החל מגיל 18
בית המשפט קיבל את טענת התובע ומצא כי התכלית של דיני הנזיקין היא אכן השבת המצב לקדמותו. עקרון זה הינו עקרון אינדיבידואלי, קרי, השבת מצבו של כל ניזוק ספציפי לקדמותו. בהתאם לכך, נפסק כי התובע היה זכאי לפיצוי אשר יש לחשבו החל מהגיעו לגיל 18. בית המשפט ציין כי לא הייתה בכך משום הבחנה בין יהודים לערבים, שכן גם נער יהודי אשר היה מוכיח כי הינו מנוע מלשרת בצה"ל היה זכאי לאותה צורת חישוב (החל מגיל 18).
בית המשפט ציין כי אמנם נפסק בעבר כי התקופה הרגילה לחישוב "הלכת השנים האבודות" היא מגיל 21 ועד גיל 67, אך בנוסף נקבע באותם פסקי הדין כי ניתן לסטות מתקופה זו כאשר מדובר במקרים ספציפיים המצדיקים סטייה כזו. בית המשפט קבע כי המקרה דנן אכן היה אחד מאותם מקרים חריגים אשר הצדיקו סטייה מהתקופה אשר נקבעה בעבר. בהתאם לכך, נפסק כי את "השנים האבודות" של התובע נכון היה לחשב החל מגיל 18 ועד גיל 67.
