על מנת להצליח בתביעת נזיקין, על התובע להוכיח כי לנתבע קמה חבות לפצותו בגין הנזק שנטען. החבות יכולה לקום עקב ביצוע כל אחת מהעוולות הנזיקיות כגון, הפרת חובה חקוקה או רשלנות. כאשר התובע מעלה את טענת הרשלנות, הוא נדרש להוכיח כי הנתבע חב כלפיו חובת זהירות. כלומר, האם היה ניתן לצפות את קרות האירוע הנזיקי מראש והאם הנתבע צריך היה לצפות את הנזק. על פי ההלכה המשפטית, ישנן מערכות יחסים בהן קיימת חובת זהירות תמידית. למשל, בין רופא לחולה, עובד ומעביד, מורה ותלמיד ובין הורה לילדו. דוגמא לדיון בחובת זהירות בין בית ספר לתלמידיו ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לכם שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע. על פי כתב התביעה, התובע, יליד שנת 1982, למד באחד מבתי הספר בעיר תל אביב. ביום 2.3.1995, כאשר התובע היה בן 13, הוא נפל בבית הספר. על פי הנטען, הנפילה אירעה לאחר שאחד מהילדים שלמדו עימו זרק עליו את ילקוטו ופגע בו בחזה. כתוצאה מהפגיעה, הוא נפל על הרצפה ונפצע. בעקבות התאונה, התובע נותח. החלמתו הייתה ארוכה ולאחר הניתוח נותרה לו נכות אורטופדית צמיתה, שהשפיעה על יכולת השתכרותו, לטענתו. על כן, הוגשה תביעה לפיצוי נגד עיריית תל אביב, משרד החינוך והתרבות וחברת הביטוח. הצדדים היו חלוקים בשאלת האחריות וגובה הנזק.
שאלת החבות
השופטת הבהירה כי על פי ההלכה המשפטית, מוסד חינוכי חב בחובת זהירות כלפי תלמידיו לעניין בטיחותם הפיסית והאישית. במקרה זה, נטען כי הנהלת בית הספר הייתה מודעת לתופעת האלימות בין התלמידים, לרבות השלכת תיקים זה על זה, ולא נעשה דבר על ידי המורים על מנת למנוע זאת. יתרה מזאת, גם לאחר האירוע נשוא התביעה, התלמידים המעורבים לא נענשו ולא נערך כל בירור או שיחה כללית.
השופטת קבעה שמנהל בית הספר הביע אדישות כלפי האירוע, ואף התכחש לקיומו. בנוסף, דרכי התמודדותו עם תופעות האלימות לא עלו בקנה אחד עם חובת הזהירות שבית הספר חב כלפי תלמידיו. לכן, נקבע כי הנהלת בית הספר פעלה ברשלנות כלפי התובע. זאת מאחר שהיה ניתן לצפות את הפציעה, על רקע אירועי אלימות קודמים ובעיית המשמעת ששררה בין כותלי בית הספר, אך לא ננקטו אמצעים למנוע זאת.
לא זו אף זו, לאחר שהתובע נפצע, הוא טופל על ידי אחד ממורי בית הספר. לקביעת השופטת, טיפול זה היה רשלני. שכן, התובע לא פונה במהירות לבית החולים ולא ניתנה לו כל עזרה רפואית. בנוסף, בית הספר הסתפק בהודעה טלפונית להוריו. לאור האמור לעיל, השופטת קבעה כי הנתבעים הפרו את חובת הזהירות שלהם כלפי התובע והם נמצאו אחראים ביחד ולחוד לנזקי האחרון, כאשר האחריות העיקרית לאירוע הוטלה על משרד החינוך.
הנזק
בעקבות הנפילה, התובע שבר את רגלו השמאלית. הוא הודה שסבל מכאבים ברגל זו עוד לפני האירוע הנזיקי, ואף פנה לקבלת טיפול רפואי לשם כך, אך הרופא לא מצא כל ממצא רפואי חריג. לאחר הפציעה, אובחנה המחלה ממנה סבל התובע. חוות הדעת הרפואיות שהוגשו בעניין הציגו גישות שונות אודות הקשר בין הכאבים לפציעה. בסופו של דבר, השופטת קבעה כי היה קיים קשר בין כאביו הקודמים של התובע ופציעתו ולולא הנפילה, המחלה לא הייתה מאובחנת.
בנוסף, היא העמידה את נכותו של התובע כתוצאה מהפציעה על 5%. כמו כן, השופטת פסקה כי לתובע הגיע פיצוי בגין ראש הנזק של כאב וסבל ואובדן השתכרות לעתיד. יתר ראשי הנזק בגינם התובע דרש פיצוי, נדחו. זאת לאחר שהתובע לא הוכיח את טענותיו בתחומים אלו. בסופו של יום, התביעה התקבלה והנתבעות חויבו בתשלום פיצוי לתובע, כאשר מרבית האחריות לאירוע הנזיקי הוטלה על הנתבעת השנייה, משרד החינוך.
.png)
