חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום), תש"י - 1959 מגדיר "בן משפחה" של חייל נספה, כמי שהייתה אשתו של הנספה ביום מותו, ובכלל זה גם אישה שגרה עם הנספה וביום מותו הייתה ידועה בציבור כאשתו. הפסיקה הבהירה כי ידועה בציבור של נספה, תחשב אלמנה ותוכר כזכאית לתגמולים על פי החוק, בהתמלא שני תנאים מצטברים: ראשית כי האישה גרה עם המנוח, ושנית כי בשעת הפטירה, היא הייתה ידועה בציבור כאשת המנוח.
יש לכם שאלה?
קצין התגמולים דחה את בקשתה של המערערת להכיר בה כידועה בציבור של המנוח, וכתוצאה מכך דחה גם את פנייתה לקבלת זכויות על פי חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) תש"י – 1950. על כך הוגש הערעור שלפנינו.
עובדות המקרה וטענות הצדדים
המנוח מילא תפקידים שונים בצה"ל ובמשטרת ישראל. עד לפטירתו המנוח היה נשוי לאישה ונולדו להם שלושה ילדים, אך הוא ניהל גם מערכת יחסים מחוץ לנישואין עם המערערת, ונולד להם ילד. המנוח הכיר באבהותו לבן המערערת, ואף שילם לו מזונות. לאחר פטירת המנוח, בן המערערת הוכר על ידי משרד הביטחון כזכאי לקצבת שארים. המערערת הגישה בקשה לקצין התגמולים להכיר בה כמי שהייתה אלמנתו של המנוח, מכיוון שהייתה הידועה בציבור שלו. קצין התגמולים דחה בקשה זו, והסביר כי לא נתמלאו היסודות לקיום מעמדה של המערערת כידועה בציבור בגלל מחסור בראיות, ומכיוון שעברו כ-13 שנים ממועד פטירת המנוח.
המערערת טענה כי היא חיה עם המנוח במשך כ-18 שנים, ובמשך זמן זה, המנוח דאג לרווחתה ולכלכלתה. כמו כן, נטען על ידה כי הקשר בין השניים היה ידוע לבני משפחתה ולחברי המנוח, אשר ראו בשניים כבני זוג. המערערת הוסיפה כי היא והמנוח התכוונו למסד את הקשר בניהם, ודחתה את הטענה כי היחסים בינה לבין המנוח נשאו אופי מיני בלבד.
המשיב טען כי המערערת לא הביאה ראיות מוצקות להיותה הידועה בציבור של המנוח. הנימוקים לטענותיו היו שהמערערת והמנוח לא חיו במגורים משותפים, לא קיימו משק בית משותף, לא ניהלו חשבון בנק משותף ולא הוכיחו יחסי משפחה. המערער לא הכחיש את קיום היחסים בין השניים, אלא טען כי היו אלה יחסים רומנטיים על בסיס מיני בלבד, שהתקיימו לסירוגין.
דיון והכרעה
בית המשפט מצא כי העדים שהובאו על ידי המערערת לא הצליחו להוכיח קיום משק בית משותף או חיי משפחה, למרות היות המנוח דמות דומיננטית בחיי המערערת. לכן נקבע כי המערערת לא הרימה את נטל ההוכחה, ולא הצליחה להראות נתקיימו יחסי ידועים בציבור בינה לבין המנוח.
בית המשפט ציין כי חרף העובדה שהמנוח היה בא לבית המערערת, ואף לן בו פעמים לא מעטות, לא היה בכך כדי להוכיח ניהול כלכלי של יחידת מגורים משותפת וכן ניהול משק בית משותף, כנדרש בפסיקה. בנוגע לתנאי השני הנדרש, בית המשפט מצא כי המערערת לא חיה עם המנוח בערוב ימיו, ולכן לא היה מענה גם על תנאי זה.
לאור כל זאת, בית המשפט דחה את הערעור.
.png)
