אחד מחוגי הספורט הפופולאריים בקרב ילדים ונוער הוא אומנויות לחימה. במסגרת חוג זה, לומדים החניכים לשלוט בגופם ובמקביל, כיצד להילחם ביריבם. אומנויות הלחימה תורמות לפיתוח יכולות גופניות נוספות פרט ללחימה, כגון גמישות, זריזות ועוד. אולם, כמו בכל חוג ספורט, ישנם תרגילים שעלולים לפגוע במתאמן במידה שהם מבוצעים ללא פיקוח, הגנה או בניגוד לכללים. דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה זה, הוגשה לבית המשפט תביעה לתשלום פיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע במהלך חוג אומנויות לחימה בו השתתף. על פי כתב התביעה, התובע השתתף ביום 6.4.2000 בשיעור. אז, חניכי החוג נחלקו לזוגות. התובע והנתבע השלישי היו זוג באימון, במהלך התרגיל הנתבע השלישי בעט בפניו של התובע וגרם לו לשבר של ארובת העין.
טיעוני הצדדים
התובע ציין שהנתבע השלישי, שהיה בן זוגו לתרגיל, היה גם מדריך בחוג. נטען שהוא בעט בפני התובע בעת שהאחרון היה ללא מגנים, ומבלי להזהירו מראש. כלומר, נטען כי הנתבע השלישי לא נקט באמצעי זהירות לפני הבעיטה. התובע טען שהנתבעים הפרו את חובת הזהירות שהוטלה עליהם עת קיימו אימון שלא בהתאם לכללי הבטיחות המקובלים, ומבלי לפקח בצורה נאותה על החניכים והמאמנים. לטענת התובע, הנתבעים היו אחראים מכוח מעסיקי הנתבע השלישי, מכוח אחריות ישירה ואחריות שילוחית.
מנגד, הנתבעים טענו שהאירוע הייתה חלק מהסיכון הטבעי שהיה טמון בחוג אומנויות לחימה. נטען שהתובע הוא שבחר לעסוק בסוג ספורט זה ומשכך, ניתן היה להסיק שהוא ידע על הסכנות שהיו כרוכות באימונים. יתרה מזאת, השתתפותו באימון העידה על כך שהוא נטל על עצמו את הסיכון מרצון. בנוסף, נטען שלתובע היה אשם תורם, מאחר והוא לא התגונן נגד הבעיטה שקיבל. לבסוף, הנתבעים טענו כי לא התרשלו כלל, ולכן היה על בית המשפט לדחות את התביעה.
הכרעה
השופטת פסקה שלנתבע הראשון, המתנ"ס בו נערך החוג, הייתה חובת זהירות מושגית כלפי משתתפי החוגים, בפרט משום שהיה מדובר בחוג ספורט ששילב הפעלת כוח פיסי בעת האימון. השופטת קבעה שעל הנתבע הראשון היה להתייחס למשתתפי החוג כאל מי שלא הכירו ולא היו מודעים לסכנות שהיו טמונות בחוג. לפיכך, היה מקום לנקוט כל אמצעי זהירות להבטחת שלום המתאמנים, לרבות שכירת מאמנים מקצועיים וקביעת כללי התנהגות. חובה זו הוטלה גם על יתר הנתבעים, מאמני החוג. באשר לחובת הזהירות המושגית, נקבע שעל הנתבע השלישי היה לצפות שבעיטה מהסוג שבעט בפני התובע, מבלי שהאחרון היה מצויד במגנים וללא כל אזהרה, תסב נזק.
יתרה מזאת, גם למדריך הנוסף שנתבע ולמתנ"ס הייתה חובה לצפות נזק זה בנסיבות האירועים. השופטת קבעה כי היה ניתן למנוע את הנזק לו הנתבעים היו מתרגלים את התנועות לפני קיום הקרב ומקפידים על כללי הזהירות. על כן, נדחתה טענת הנתבעים לפיה התובע נטל על עצמו סיכון בעצם השתתפותו בחוג. השופטת פסקה שהסיכון שהתובע לקח עליו היה סביר, כאשר השתתף בחוג. אולם, התנהגות הנתבע השלישי חרגה ממתחם הסיכון הטבעי בחוגים אלו, לאחר שהוא בעט בפני החניך בשלב כה מוקדם של האימון, ללא אזהרה והגנה.
מאחר וחובת הזהירות הופרה, נקבע שהתנהגות הנתבעים עלתה לכדי רשלנות. יתרה מזאת, נפסק שלתובע לא היה אשם תורם לאירוע. שכן, לא היה מקום לצפות ממנו לחבוש מגנים בשלב כה מוקדם של האימון, כאשר לא הייתה דרישה לכך והאימון היה בשלב החימום, טרם התחלת קרבות בין המשתתפים.
בעקבות הפגיעה שהתובע ספג בפנים, נותרה לו נכות צמיתה בשיעור של 5% בגין הפגיעה העצבית, ונכות בשיעור של 10% עקב השבר בארובת העין. השופטת הכירה בקשר הסיבתי שבין האירוע לנזקו של התובע. לכן, היא מצאה את הנתבעים אחראים לנזק וחייבה אותם בפיצויים. הנתבעים חויבו בתשלום 50,000 ₪ בגין ראש הנזק של כאב וסבל; 30,000 ₪ בגין הפסד שכר לעבר; 60,000 ₪ בגין אובדן השתכרות ו- 1,500 ₪ עבור הוצאות רפואיות ונסיעות.
