כאשר אדם נפגע בתאונה מסוג כלשהו ונגרם לו נזק גוף, ביכולתו לתבוע את המזיק בתביעת נזיקין, בה יתבקש המזיק לפצות את הניזוק בעבור הנזקים שנגרמו לו. באם בית המשפט ימצא כי המזיק אכן היה אחראי לנזקים שנגרמו, הרי שהאחרון יחויב בתשלום פיצויים לנפגע.
יש לכם שאלה?
חשוב לדעת כי לסיווג הפגיעה משקל בלתי מבוטל בכל הקשור למיהות הגוף אשר ישלם בפועל את הפיצויים לנפגע. לדוגמה, טול מקרה בו אדם חזר לביתו לאחר העבודה ונפגע מרכב חולף. ייתכן שמדובר בתאונת עבודה וייתכן שמדובר באירוע נזיקי רגיל. באם יסווג המקרה כתאונת עבודה, הרי שהמזיק יוכל לטעון כי יש לנכות את סכום מענק הנכות המגיע לנפגע מהמוסד לביטוח לאומי מסכום הפיצוי אותו יש לשלם לפגע – הדבר מכונה "ניכוי רעיוני". את יתרת הסכום ישלם המזיק עצמו.
הרציונל מאחורי טענה מסוג זה הוא העיקרון הנזיקי של "מניעת כפל פיצוי", קרי, יש להימנע ממצב בו הניזוק יפוצה בסכום הגבוה מהנזק אשר נגרם לו. עיקרון זה נובע מן התכלית העליונה הניצבת ביסודם של דיני הנזיקין – השבת המצב לקדמותו. תשלום פיצוי הגבוה מנזקו של הנפגע ניתן לסיווג כפיצוי עונשי, אשר אינו קיים בדין הישראלי, או עשיית עושר ולא במשפט, התנהגות אשר שיטת המשפט הישראלית אוסרת.
תיאור המקרה
להלן מקרה אשר הובא לפתחו של בית המשפט ובמסגרתו נדרשה השופטת לבחון האם מקרה פלוני מהווה תאונת עבודה, אם לאו. בראשית הפרשה, נפגעה התובעת, גננת במקצועה, בעת שהוסעה באוטובוס אשר היה נהוג בידי הנתבע. לצד נהג האוטובוס, הנתבעות הנוספות בכתב התביעה היו שתי חברות הביטוח שביטחו את חברת האוטובוסים. המחלוקת המרכזית הייתה שאלת גובה הנזק, כאשר על עניין החבות כשלעצמה, הצדדים הסכימו. מומחה רפואי אשר מונה על ידי בית המשפט קבע כי נגרמה לתובעת נכות צמיתה בשיעור של 3%. הסיבה לנכות זו, לשיטתו של המומחה, הייתה פגיעה בעמוד השדרה הצווארי.
טענות הצדדים
הנתבעים טענו כי מאחר והתאונה נגרמה בשעה שהתובעת עשתה את דרכה לביתה בתום עבודתה בגן הילדים, הרי שנכון היה לסווג את המקרה כתאונת עבודה. המשיכו הנתבעים וטענו כי מאחר ומדובר היה בתאונת עבודה, ראוי היה לנכות 10% מנזקה של התובעת ניכוי רעיוני, כנגד מענק הנכות שהאחרונה עתידה הייתה לקבל מהמוסד לביטוח לאומי.
מנגד, התובעת טענה כי התאונה התרחשה כשעה לאחר שסיימה לעבוד. לשיטתה של התובעת, לאחר שסיימה את עבודתה שמה פעמיה לחנות סופרמרקט במטרה לערוך קניות, ורק לאחר מכן פנתה לעבר תחנת האוטובוס בה עלתה על הרכב אשר היה מעורב בתאונה בה נפגעה. אי לכך, התובעת טענה כי לא היה מדובר בתאונת עבודה, ומשכך, לא ניתן היה לנכות סכום כלשהו מהפיצויים להם הייתה זכאית.
דיון והכרעה – האירוע לא סווג כתאונת עבודה
בית המשפט האזין לטענות הצדדים ועדויותיהם ונתן את פסיקתו. נקבע כי לא נכון היה לראות בנזקיה של התובעת נזקים אשר מקורם בתאונת עבודה. בית המשפט הדגיש כי הסטייה אותה ביצעה התובעת ממסלולה הקבוע ממקום עבודתה לעבר ביתה, גרמה לכך שהתאונה בה הייתה מעורבת לא יכולה הייתה להיות מסווגת כתאונת עבודה. נפסק כי משפנתה התובעת אל חנות הסופרמרקט במטרה לבצע קניות, האחרונה חרגה מן המסלול המשמש אותה בכדי להגיע מביתה למקום העבודה ובחזרה, ומשכך, נכון היה לראות את תאונתה של התובעת כתאונה רגילה, ללא קשר למקום עבודתה.
לא זו אף זו, צוין כי הנתבעים דרשו ניכוי רעיוני של 10%, בעוד שנכותה של התובעת עמדה על 3% בלבד. בת המשפט ציין כי נכות בשיעור של 3% לא זיכתה את התובעת במענק מאת המוסד לביטוח לאומי, וגם משום כך נדחתה הבקשה לניכוי רעיוני. אי לכך, הנתבעים נצטוו לפצות את התובעת בסכום אשר שיקף את מלוא נזקה.
.png)
