סעיף 68 לפקודת הנזיקין עוסק באשמו התורם של הנפגע ליצירת נזקו שלו. הכוונה היא, שלצד רשלנותו של המזיק, ייתכן כי גם הניזוק התרשל, ובעשותו כן היה אחראי לחלק מהנזק אשר נגרם לו בידי המזיק. אשם תורם היא דוקטרינה ותיקה ומבוססת אשר מקורה במשפט המקובל האנגלי.
יש לכם שאלה?
הרציונל העיקר מאחורי הדוקטרינה עוסק בשאלת האשם של הצדדים – אין זה מוצדק להטיל את מלא האחריות על המזיק במקרים בהם מעשיו של הניזוק תרמו להתרחשות הנזק. לדוגמה, טול מקרה בו אדם נפגע כתוצאה מנטילת תרופה אשר אינה מתאימה למחלתו, אך בעוד שהרופא ציווה על הפציינט ליטול כדור אחד ביום, האחרון נטל שלושה כדורים מדי יום ביומו. במקרה כזה, הרופא התרשל בתפקידו, וזאת משום שרשם תרופה שאינה מתאימה, אך הנפגע תרם להגדלת מימדי הנזק בשעה שנטל מינון גבוה מזה שניתן לו.
תיאור המקרה - התקלות בפסל בבריכה בבית מלון
בפרשה שהתגלגלה לפתחו של בית המשפט נדונה סוגיית האשם התורם. התביעה הוגשה בידי אישה, אשר לטענתה נפגעה במהלך חופשה אותה בילתה במלון באילת. לגרסתה של התובעת, בעת שהתהלכה באיזור בריכת המלון, נתקלה בפסל של צב אשר הוצב שם, נפלה ונחבלה. התובעת טענה כי הנתבע (המלון בו התאכסנה) התרשל בכך שהציב את הפסל במקום המשמש נתיב הליכה לאורחי המלון, ללא תאורה מתאימה וללא כל שילוט או אמצעי אזהרה אחרים. מנגד, הנתבע טען כי הפסל הוצב במקום בולט לעין ומואר היטב, ומשכך, אין לראות בו כמפגע ולכן אין לחייב את הנתבע ברשלנות.
בית המשפט מצא כי צבעו של הפסל השתלב עם צבע הקרקע במקום, וכי התאורה בסביבתו לא הספיקה בכדי להבטיח כי האורחים אכן יבחינו בו מבעוד מועד. בהתאם לכך, ומבלי להיכנס לעובי הקורה, קבע בית המשפט כי הנתבע התרשל ועל כן היה עליו לפצות את התובעת.
אשם תורם - 20%
עם זאת, בכך לא באו הדברים לכדי סיומם. הנתבע העלה טענת אשם תורם, לשיטתו, היה נכון לייחס לרשלנותה של התובעת לפחות 60% אשם תורם לעניין קרות הנזק. הנתבע נימק את טענתו זו בכך שהתובעת "לא נתנה דעתה לדרך". נוסף על כך, נטען כי התובעת סבלה מבעיות בשיווי משקלה, עקב מחלה בה לקתה בעבר.
בית המשפט בחן את עדויות הצדדים וטענותיהם בכל הנוגע לסוגיית אשמה התורם של התובעת, ונתן את פסיקתו. נקבע כי בהתאם להלכה שנוצרה בפסיקות קודמות, יש לבחון האם הנפגעת נהגה "'כאדם אחראי תוך זהירות סבירה'" ובאם יקבע שלא כך היו פני הדברים, הרי שיש להמשיך ולבחון את היקף אשמתה לעניין התרחשות הנזק.
בית המשפט מצא כי מאחר והמקום לא הואר היטב הרי שחלקה של התובעת בהתרחשות הנזק קטן יחסית. צוין כי התובעת אמנם הכירה את המקום, ולא נקטה משנה זהירות בעת שנתקלה בפסל, אך הפסל היה 'הסיבה שבלעדיה אין', שהרי באם לא היה מוצב שם, הנזק היה נמנע. בהתאם לכך, נפסק כי אשמה התורם של התובעת עמד על 20% בלבד. בית המשפט הדגיש כי באם המקרה היה מתרחש בשעות היום, בהן התאורה במקום ראויה, הרי שמידת 'האשם המוסרי' של הצדדים הייתה משתנה ואשמה התורם של התובעת היה גבוה הרבה יותר.
.png)
