על פי ההגדרה בחוק, מחלת מקצוע היא מחלה שהעובד לקה בה עקב עיסוקו או עבודתו, לאחר שנחשף לגורמים מזיקים לאורך זמן. למשל, חומרים ביולוגיים, כימיים וכד'. במידה שעובד חלה במחלה שהוכרה כמחלת מקצוע, ניתן להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי על מנת לקבל פיצוי. עם זאת, לא תמיד קיים גורם וודאי אחד למחלה ולעיתים, ישנו קושי לזהות את המקור. במקרים אלו, יתכן שהמוסד לביטוח לאומי יסרב לשלם פיצוי בגין המחלה. כך היה בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה דנן, הוגש לבית המשפט ערעור על פסק הדין של בית הדין האזורי לעבודה. במסגרת פסק הדין של הערכאה הדיונית, נדחתה תביעתו של המערער להכרה בבריאותו הלקויה כתוצאה של פגיעה בעבודה. קרי, מחלת מקצוע. על פי עובדות המקרה, המערער עבד משנת 1979 ועד לפיטוריו במפעל לייצור חלקים מכניים ממתכת. המערער היה מהנדס כימיה במקצועו. במהלך השנים, הוא התקדם בדרגות העבודה ועבד כמנהל מחלקת ציפויים במפעל וכמהנדס כימי.
מתוקף תפקידו, הוא נחשף לחומרים רבים שהוכרו כמזיקים לבריאות. למשל, ניקל, כרום, מלח וכד'. בנוסף, הוא נהג לעשן במשך 30 שנה קופסת סיגריות ביום. בשנת 1998 התגלו אצל המערער שני גידולים סרטניים באונות העליונות בריאות. לכן, הוא עבר ניתוח לכריתת האונות. לאחר הניתוח, המערער פנה למוסד לביטוח לאומי וביקש לשלם לו דמי פגיעה בגין הנזק לריאותיו. תביעתו נדחתה ולכן הוא ערער לבית הדין האזורי.
בית משפט קמא החליט לדחות את התביעה. בהחלטה זו, הוא התבסס על חוות דעתו של מומחה רפואי שמונה על ידי בית הדין. הלה קבע שהמערער עבד עם חומרים שהוכרו כמסרטנים במשך שנים רבות, גם אם כמויות החומרים לא חרגו מהנורמה. עם זאת, במקביל, המערער עישן במשך שנים רבות. על פי המחקרים הרפואיים דאז, עישון היה הגורם המרכזי לסרטן הריאות. לכן, בשילוב החשיפה לחומרים המסוכנים, גבר הסיכון לחלות במחלה קטלנית זו. משכך, המומחה סבר שהיה מקום לייחס את הופעת הסרטן לשילוב בין העישון לחשיפה לחומרים המסוכנים. עם זאת, המומחה קבע שהעישון גרם ל-80% מהנזק, בעוד שהחשיפה לחומרים מסוכנים גרמה ל-20% בלבד מהנזק. כאמור, בית הדין האזורי אימץ את חוות הדעת ומשכך, החליט לדחות את התביעה, מכוח סעיף 83 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה - 1995.
טיעוני הצדדים
לטענת המערער, המומחה מטעם בית המשפט הכיר בכך שהוא נחשף במהלך עבודתו לחומרים מסוכנים מסרטנים. לפיכך, הוכח קיומו של קשר סיבתי בין העבודה למחלה. המערער טען שלסעיף 83 לחוק לא הייתה תחולה במקרה דנן, משום שהקשר הסיבתי בין החומרים למחלה הוכח, בעוד שהסעיף עסק בחזקת הסיבתיות. כמו כן, נטען שבחוות הדעת נפלו פגמים שונים, מאחר שהמומחה לא התייחס להבדלים הקיימים בין סוגי הסרטן הריאות השונים והשפעת העישון על המחלה הספציפית בה לקה מהערער. לאור האמור לעיל, המערער ביקש לדחות את חוות הדעת ולקבל את הערעור.
מנגד, המשיב טען שהמערער נחשף לחומרים מסוכנים ברמות נמוכות מהמותר ושלא היה קשר סיבתי בין העבודה למחלה. בנוסף, נטען שחוות דעתו של המומחה הייתה מפורטת והיה ניתן להסיק ממנה מסקנה ברורה וחד משמעית לפיה העישון הוא שגרם למחלה.
החלטה
לאחר שמיעת טיעוני הצדדים, השופטת החליטה לקבל את הערעור. נפסק שבנסיבות העניין, לאור אופי עבודתו של המערער והחומרים אליהם נחשף, ניתן היה לקבוע שמחלתו הייתה מחלת מקצוע כהגדרתה בחוק. שכן, היא נגרמה עקב החשיפה לחומרים מסוכנים. השופטת קבעה שהאחוז הנמוך שיוחס על ידי המומחה להשפעת החומרים המסוכנים על בריאות המערער הספיק לביסוס הקשר הסיבתי בין המחלה לעבודה. השופטת הבהירה שהעובדה שהמערער עישן במשך שנים ארוכות כמות נכבדה של סיגריות, לא שללה את ההכרה במחלה כמחלת מקצוע. בסופו של יום, הערעור התקבל ומחלת המערער הוכרה כמחלת מקצוע.
.png)
