אוטם שריר הלב הוא למעשה התקף לב, הנגרם עקב חסימה פתאומית של אחד מהעורקים שמזרימים דם ללב. ישנם גורמים רבים שעלולים להשפיע על הסיכון ללקות במחלה. למשל, נטייה תורשתית למחלות לב, השמנת יתר, עישון, לחץ דם גבוה, צריכת אלכוהול בכמויות גדולות ולחץ נפשי. כאשר התקף לב נגרם עקב לחץ נפשי כתוצאה מהשירות בצבא, משטרה או משמר הגבול, הנפגע יכול לבקש להכיר בקשר בין נזקו לשירות, מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום). דוגמא לכך ניתן לראות בפסק הדין דנא.
יש לך שאלה?
במקרה דנן, הוגש לבית המשפט ערעור על החלטת קצין התגמולים בעניינו של המערער. על פי כתב התביעה, המערער גויס למשטרה בשנת 1995 ושירת בתפקיד סייר ויומנאי. בשנת 2000, הוא הגיש תביעה להכרה בנכות שנגרמה לו בגין אוטם שריר הלב שאירע לו עקב ובמהלך השירות המשטרתי. התביעה הוגשה מכוח חוק הנכים (תגמולים ושיקום), התשי"ט – 1959.
בשנת 2001, קצין התגמולים דחה את התביעה וקבע כי אוטם שריר הלב נגרם עקב מחלה כללית ממנה המערער סבל, ללא קשר לשירותו במשטרה. בשנת 2004, המערער הגיש בקשה חדשה לעיון נוסף בתביעתו להכרה מכוח חוק הנכים, וצירף לה חוות דעת רפואית שהעידה על הקשר בין האירוע לתנאי השירות. בשנת 2005, התביעה נדחתה בשנית, כאשר קצין התגמולים התבסס בהחלטתו על תוצאות הבדיקות הרפואיות שנערכו למערער. תוצאות אלו לא הצביעו על קשר בין המחלה לתנאי השירות. אז, הוגש הערעור דנן.
טיעוני הצדדים
לטענת המערער, טרם גיוסו למשטרה, הוא תפקד היטב ולא אובחנה אצלו כל בעיה רפואית. יתרה מזאת, במועד הגיוס נערכו למערער בדיקות רפואיות ונקבע לו פרופיל של 97. המערער טען שלאחר גיוסו, בריאותו הייתה תקינה והוא לא סבל מכאבים בחזה או סימפטומים אחרים שקשורים לאוטם שריר הלב. אולם, לדבריו, במהלך שנת 2000 הוא חווה אירוע מלחיץ בעת שנשלח לטפל במקרה מחוץ לתחנת המשטרה. מדובר באירוע אשר במהלכו המערער הותקף על ידי אדם שיכור. נטען שלאחר מכן המערער סבל מכאבים שונים במשך שבועיים עד להתרחשות התקף לב. לטענת המערער, בשל השתלשלות האירועים, היה מקום להכיר במחלתו כמחלה שנגרמה עקב ובמהלך השירות.
מנגד, קצין התגמולים ביקש לדחות את הערעור. נטען שהאירוע החריג אותו תיאר המערער כלל לא התרחש, ולא היה לו כל עדות ברישומי המשטרה. בנוסף, לטענת המשיב, המערער הגיע לעבודה לאחר האירוע החריג, למרות כאביו. לא זו אף זו, בתיקו הרפואי בקופת החולים לא הופיע כל תיעוד על תחושותיו וכאביו עד לאחר גילוי אוטם שריר הלב. לטענת המשיב, דבר זה היה תמוה לאור גרסת המערער, לפיה הוא סבל מאוד לאחר התקרית. לבסוף, נטען שבני משפחתו של המערער סבלו ממחלות לב כלליות. מכאן, ניתן היה להסיק שלמערער הייתה נטייה גנטית לסבול ממחלת לב. לאור העובדה שהאחרון סבל ממשקל יתר ונהג לעשן מידי יום, הרי שהיה ניתן לצפות את הופעת אוטם שריר הלב אצל המערער, ללא קשר לעבודתו.
דיון והכרעה
בפתח הדיון נקבע שתיאורו של המערער בדבר האירוע שלאחריו הופיע אוטם שריר הלב היה לקוי וחלקי. יתרה מזאת, המערער עצמו הודה בתיאור חלקי זה וטען כי זה היה הנוהג בקרב השוטרים. לפסיקת הרכב השופטים, ההודאה בדבר התיאור החלקי הייתה חמורה והיה חשש כי הדבר יביא לפגיעה באמון הציבור במשטרה. כך או כך, מאחר שהמערער לא אמר את האמת כולה, נקבע שלא היה מקום לקבל את גרסתו והסבריו לעניין תקיפתו.
בנוסף, נטען שהמערער סבל מלחצים וכאבים שונים במשך שבועיים לאחר שהותקף על ידי השיכור, ועד שהופיע אוטם שריר הלב. השופטים פסקו שהעובדה שלא היה כל תיעוד רפואי על כאבים אלו בתיקו של המערער בקופת החולים ושהוא המשיך להגיע לעבודתו מידי יום, העלו ספק באשר לאמיתות גרסתו. לאור האמור לעיל, הוחלט לקבל את גרסת המשיב. כלומר, נקבע שבתנאי שירותו של המערער לא היה בכדי להוות גורם לפרוץ מחלת הלב או להביא להחמרתה. שכן, לא היה מדובר בתנאי לחץ קשים במיוחד שהיה בהם על מנת להשפיע על מצב המערער, אשר היה בעל נטייה גנטית לחלות במחלה.
.png)
